כבר השארנו מאחורינו את חגיגות פסח הפרועות על האי של גוסייר, מי חשב שאי פעם נחגוג על אי פרטי משלנו עם קבוצה כזו טובה של אנשים…
לרגל המאורע התקבצנו כל ארבעת הסירות: מאיה Maia, נומאד Nomad (עם אורח כבוד שחף האח של מתן), קרוזה נוסטרה Cruisa Nostra ואנחנו. הילדים היו אחראים על הופעות הבידור ועמלו כל השבוע בחזרות להצגות ולנו נשאר לדאוג לאוכל ולהגדה שכללה קצת מהכל במינון המתאים.
הינו חייבים קצת לנוח אז קפצנו לכמה ימים בודדים לקבוצת איים קטנים שנקראת ”הקדושים” LES SAINTES, העגינה שם היתה במים עמוקים מאוד ולא הרגשנו נוח ובטוח עם זה, יכול להיות שהינו נהנים יותר בתיזמון אחר כי הנוף יפיפה ובטח יש פינות חמד בין האיים הקטנים האלו שלא טרחנו לחפש.
לא היה הרבה זמן להתאוששות והגיע יום ההולדת 6 לזואי. כולם שמחו לשמח אותה שזה היה מרגש וכל היום היה חגיגה אחת גדולה שהסתיימה בכינוס כל ארבעת הסירות על הרוטים (בהחלט מספר שיא של אנשים שהתארחו כאן) בכיכוב של אורחות כבוד נוספות – האמהות של עמית וארתור שהגיעו לבקר באותו השבוע.
הפעם באמת הינו צריכים קצת לנפוש, בכל זאת כל-כך הרבה פעילות… אז עברנו בהרכב מלא של כל ארבעת הסירות לסנט פרנסואה SAINT FRANCOIS שזה חוף עם מרינה בצד המזרחי של גוודלופ. מה אומר לכם … כאן באמת החיים קשים. המים התכולים, הריף מסביב עוצר את הגלים ומאפשר שנירקולים, העומק לעגינה כל כך נמוך שצריך להיזהר בקפיצות ראש, החברים כולם מסביב, הכל פשוט קשה כל-כך שלא בא לנו לזוז מכאן.
הילדים של הסירות התחלקו בין “הגדולות” לבין “הקטנים”, הם כל-כך התרגלו שהתחילו כבר לקרוא לעצמם בקשר ולקבוע ככה פגישות: “הקטנים רוצים לשחק בחוף”, “הגדולות יוצאות לגלוש”, “הקטנים נפגשים לשחק בפליימוביל”, “היום בערב סרט לגדולות”. פתאום כולם למדו במרץ בבוקר וסיימו את כל המטלות כדי להיפגש עם החברים ולבלות יחד את כל אחר הצהריים.
מדי פעם נפגשנו בערבים באחת הסירות בהרכב חלקי או מלא, או הרדמנו את הקטנים ואז הגדולות עשו בייביסיטר והמבוגרים יכלו להיפגש או שקבענו ערב נשים שבו עושים הפרדת כוחות בין בני המין לטובת שלום כולם ולנו יש אפשרות לשבת ולפטפט עד שכולן נמרחות מפיהוקים.
לורו מ”מאיה” היה היעיל מכולנו ובבוקר הדריך את הקטנים בהשטת אופטימיסטים שאלו סירות מפרש קטנות לילדים ובערב את הגדולות בגלישת רוח.
אכן ימים של חסד…
בחיים שבחרנו לעצמנו ידוע שלא נשארים ביחד לנצח, ובסוף מגיע הרגע שכל אחד ממשיך לדרכו. ראשונים היו נומאד שעזבו לכיוון ברבודה ושם יחליטו אם ממשיכים לארה”ב או יפגשו איתנו בגרנדה.יש בזה את היופי משלו שלכל אחד עצמאות ולכל סירה הקצב שלה, אך גם עצוב להיפרד וכולנו התרגלנו ונקשרנו זה בזה.