בטח יש לכם תמונה בראש. איזה כייף להם אלה, נוחתים בגרנדה, מחליפים לבגד-ים כבר בשדה תעופה, משנרקלים בים, משתזפים בחוף בתולי, שטים …שוכבים להם על הסיפון עם כוסית משקה, כמו שצריך- סרט של החיים…
צאו מזה, חברים! הגענו כמו חבורת נוודים, עמוסים בתיקים לעייפה, חום איימים, מזלנו שקרלוס חיכה לנו מחוץ לשדה, מלאך מחייך, תמיד נמצא איפה שצריך.
סופסוף הגענו לסירה. מרחוק אנחנו רואים את הדינגי מרוקנת מאוויר ומלוכלכת, תלויה מאחור בעצבות קורעת לב, אצות שהצטברו במדרגות, איפה שהמים נוגעים בגוף הסירה והכל לבן בטירוף השמש, כל המדבקות, השם של הסירה, הכל דהה בשמש.
מחייכים, נכנסים פנימה.
מהפכה! כשפטר עזב את הסירה, השאיר את כל התאים והארונות פתוחים, רוקן הכל על השולחן וריסס נגד חרקים אז אין מקום לדרוך. בכל זאת דוחפים קצת ימינה ושמאלה, הכל נראה מוכר אבל מלוכלך, יורדים לחדרים, קרלוס פתח חלונות עוד בבוקר ובכל זאת הריח של הזמן מחניק, נקודות עובש הצטברו, במיוחד במקלחות, הכל בבלאגן כי התאים של המיטות פתוחים והמזרונים מורמים ורק שאלה אחת מתרוצצת לי בראש: "איפה מתחילים?!"
יושבים, חושבים, אנחנו עייפים מדי כדי להתחיל משהו גדול. דואגים שלכל אחד יהיה מקום שינה מסודר פחות או יותר, משהו קטן לאכול ומחר– יום חדש.
מחר הגיע מוקדם בבוקר, השמש פה מאירה מוקדם… שכחנו.
אני מתחילה במטבח, כי הצבא לא יוכל לצעוד על קיבה ריקה, לזרוק כל מה שצריך, כמעט הכל, הבנות מתלבשות על החדרים שלהם, מנקות בעיקר עם חומץ, זה הכי טוב ללחות ועובש. פטר דואג להפעיל את השירותים, צחנת סרחון שאי אפשר לתאר, כאילו כל הדגים של הים מתים שם בפנים, מזל שזו לא העבודה שלי …
מספיק שירותים אחד ליום, עוד יום יומיים יטופלו גם האחרים. צריך לקנות גומיה למשאבה, לא ביג דיל, העיקר שהמשאבה תקינה. איך להתפטר מהריח ??? חומץ אמרנו…
בלי דינגי אי אפשר לקנות את החלקים שדורשים החלפה, להביא מים, דלק וגז, אז הדבר הבא זה לנפח את הדינגי.
איזו הקלה… התנפחה יפה וצפה על המים.
כולם מחייכים, עוד כמה ימים של עבודה ואנחנו חוזרים לעניינים.
אחרי כמה דקות קריאה מבחוץ. אני יוצאת בבהלה ורואה את פטר מחזיק בחבל ועומד על המים. טוב ,לא בדיוק על המים אלא על התחתית של הדינגי, כי דינגי אין. הדבק נפתח מסביב וכל האוויר בורח, כנראה השמש עשתה את שלה.
איך שהאוויר שלה יצא, גם שלנו נעלם וכל המצב רוח נהרס.
קרלוס שוב לעזרתנו ומלווה לנו דינגי עם משוטים עד שנברר עם עצמנו מה קורה.
בינתיים נערמות שקיות שקיות של זבל, של כל דבר, זה זמן טוב לעשות נקיון פסח בכל הסירה וכל עוד אף אחד לא מתמרד, אני מחלקת תפקידים ועושה רשימות של מבצע השתלטות צבאי על הבלאגן. כולם נרתמים ואף אחד לא מקטר, איזה כייף שיש בנות!
לפטר אנחנו מניחות, הוא בשליטה על הדברים הבאמת חשובים, בדיקת מנועים, טיפול בשירותים, לבדוק מה קורה עם האינוורטר שמסרב לפעול, העוגנים והשרשרת ולהעריך מה קורה מתחת למים, בכל זאת הסירה עומדת באותו מקום לא מעט זמן וגדלו עליה כל מיני גידולים.
ויש את עניין הדינגי, כמו אבן שרובצת על הלב , כשאני מספרת בטלפון לאמא שלי אז היא אומרת "אין לכם מזל אם הגינדי הזה", נכון …. זו כבר הרביעית שלנו… אבל אני מנחמת את עצמי שאת הקודמת גם לא ממש אהבנו. בכל אופן, ניסינו לבדוק לגבי תיקון אך נזק כזה לא מתקנים אלא קונים חדש. בירור בחנויות ודינגי חדשה עולה 3000€ , גדול עלינו…
עובר עוד יום שבו גילינו שגם המנוע של הדינגי לא עובד ואני אומרת לפטר "יאללה, זה הזמן שמשהו טוב יקרה". למה ?! כי קצת קשה לדחוף קדימה כשאין מצב רוח.
בכל מקרה פטר יוצא בחתירה עם אחת הבנות לסניף צ'נדלרי הקרוב אליו הזמנו מגנים לחלונות, מגנים נגד גשם שרצינו הרבה זמן והזמנו אותם עוד כשהיינו בסלובקיה. אחרי כמה שעות חוזרים עייפים ושרופים מהשמש ללא המגנים, אף אחד בצ'נדלרי לא יודע על חבילה, אין שום דבר על שמנו, החברה המוכרת אומרת ששלחה, התשלום בוצע אבל מגנים אין.
השקיות ממשיכות להיערם, בגדים, צעצועים, ספרים וכל מיני חפצים. כל השקיות האלה תקועות במעבר וגם ככה החלל קטן ויש בלאגן, מטריף את רמת העצבים. "יאללה, זה הזמן שמשהו טוב יקרה!" אני אומרת לעצמי, הפעם בשקט, ומתחילים עוד יום של קירצופים ונקיונות.
קרלוס קורא לנו בקשר, הוא שמע שמישהו מוכר דינגי יד שניה וכבר דיבר איתו, אחרי שעה אנחנו נוסעים לראות אותה, לא משהו… אבל אם זה מה שיש אז ניקח… במקום סניף צ'נדלרי ואנחנו מחליטים לבדוק אם יש להם דינגי חדשה במחיר שפוי, המנהל מבין את העניין ובדיוק יש לו דינגי שחשב להחליף והיא פה בחוץ.
משהו טוב קורה… הדינגי ישנה אך שמורה ואנחנו סוגרים עיסקה תוך כמה ימים.
אז אתם רואים, לא הכל דבש וקינמון בקריביים. אבל זה קורה , לאט לאט.
כבר שבוע וחצי שאנחנו פה, הסירה כבר נראית כמו בית. את רב הבלאגן סידרנו, יש עוד דברים לסדר ולתקן, שום דבר לא קריטי אבל דורש טיפול בקרוב. לצערנו מגיני החלונות אבדו איפשהו בדואר ואנחנו עדין מנסים לברר מה לעשות עם זה. כבר התיישבנו יחד ותיכננו את המשך ההפלגה, מקווים לצאת לדרך בעוד כשבוע. את השקיות פינינו כתרומה לבית יתומים פה באי בעזרת זוג שמתנדב שם.
אפילו הספקנו לבקר השבוע את חיה וברוך מבית חב"ד בגרנדה, שקיבצו את הילדים לפעילות בניית חנוכיות בסדנת קרמיקה מקומית.
הימים חולפים וכמה ימים לפני חנוכה מגיע הזמן להיפרד. ברוך, חיה, מענדי, מוסי ונחמה מוזמנים אלינו לביקור בסירה, אנחנו בקשר כל-כך טוב והינו אצלם עשרות פעמים ואיכשהו לא יצא להם כולם להתארח אצלנו. אף פעם לא בידיים ריקות, חיה מגיעה עם מגשים של סופגניות שנזללו בשמחה. כמו תמיד האווירה איתם נעימה ומשעשעת. אחת המשפחות שאנחנו שמחים שיצא לנו להכיר.
עוד פרידה אחת נותרה. חברינו השוודים, קרלוס, לולה, פאקו ולונה באים לארוחת פיתות/לאפות ביתיות. איזה כייף לאכול יחד עם אנשים שפתוחים לטעמים הישראלים המתובלנים ושהכל טעים להם. התוכניות שלנו ושלהם לא ממשיכות באותה הדרך ומי יודע אם ומתי תהיה הפגישה הבאה, היה קשה להיפרד וכשהפלגנו עוד שמענו מרחוק את התקיעות של פאקו בקונכיה הגדולה מלוות אותנו כמו תקיעות שופר.
באופן כמעט סמלי נזכרנו, שבעצם הפעם הראשונה שאירחנו אותם אצלנו, היתה בדיוק בחנוכה לפני שנתיים.
