הכפר ממיטופו Mamitupu שוכן על אי במרחק נגיעה מהיבשה עליה שטחים של ג’ונגל אליהם יוצאים בבוקר הגברים בסירות וחוזרים לקראת הצהרים עם בננות וקוקוסים. כל אחד יוצא לחלקת האדמה שלו לאיסוף ולקטיף ללא צורך בסימון או בגדר מפרידה בין החלקות. נראה שיש הסדר בינהם איזו חלקה שייכת לאיזו משפחה וכנראה ההסדר הזה עובד טוב. הסירות המקומיות מגולפות מתוך גזע אחד ונקראות “אולו”, צורתן ארוכה וצרה ולכל אחד אולו כזאת משלו.

מיד אחרי שעגנו הגיע ילד בסירת האולו שלו והציע לנו לקנות “מולה” שהם בדים צבעוניים שהנשים המקומיות תופרות ואז הגיע אבא עם שני ילדים ואחריו עברו עוד כמה ונופפו לשלום. אחד מהם היה נציג הכפרבסירת האולו שלו שביקש תשלום עבור העגינה ועבור כל אדם שמעוניין לרדת לבקר באי.

 ברור לנו שכל אחד מנסה להרוויח משהו ובעיניים שלהם מי שמגיע עם סירה הוא מקור הכנסה בטוח. רק עושה לחשוב כמה מאמץ דרוש לאוכלוסיה כזו לשמור על היחוד שלה עם זה שהיא במגע בלתי נמנע עם החוץ.

להגיע לכפר ולשוטט ברחובות זה בעצם להיכנס לעולם אחר. הבתים עשויים ענפים ועלי קוקוס, בדרך-כלל מקיפים חצר שבתוכה עוד כמה מבנים דומים. כמה שהכפר קטנצ’יק, לרחובות ולמעברים אין היגיון ולמי שמבקר בפעם הראשונה קל להתבלבל.

הכפר נקי, שבילי העפר המפרידים בין הבתים ללא פסולת, בחצרות רואים כביסה תלויה  ומנגד לכל זה, בשולי הכפר פסולת של פלסטיקים, בקבוקים, שקיות וכפכפים שכנראה ברובה נסחפה מהים ובכל זאת היא שם כל-כך זרה ולא שייכת למראה הטבעי של המקום.

אחת מהבקתות הגדולות יותר היא בית ההתיעצות של הכפר שבתוכה שורות ספסלי עץ וכמה ערסלים, תושבי הכפר מתכנסים במקום לעיתים קרובות לדון בכל העיניינים שיש לדון בהם. מיד כשראינו ילדים בתלבושת אחידה וספרים, עקבנו אחריהם וכך הגענו אל בית הספר שהוא אחד ממבני הבטון היחידים בכפר. מנהל בית הספר הוא הדובר אנגלית היחיד שפגשנו, יצא לקראתנו בחביבות רבה, ענה לנו על שאלות וסיפר שבבית הספר לומדים כ-250 ילדים. לא מעט בכלל….

בית הספר בממיטופו

בית ההתיעצות בכפר

במשך היום פוגשים בכפר לרב נשים ופעוטות כי הגברים בדייג או בקטיף. לנשים לבוש ססגוני וערדליים עשויים חרוזים צבעוניים שהן עונדות מכף הרגל ועד לברך. ישנן כמה ביקתות המוכרות מצרכים וישנה חנות ליד הרציף המקבל את סירות האספקה שמגיעות לאי. החנות הזו מהווה את מרכז העיניינים וישנה תנועה רבה סביבה, בפתח יושבות נשים ומפטפטות בקול. העניין שלנו בהם ושלהם בנו היה הדדי. כולם נעצו מבטים, שלחו חיוכים וברכות שלום. אחרי שצילמנו אותן, אחת הנשים התלוננה וכעסה, וכך למדנו שלא כל כך מקובל לצלם את הנשים וכנראה שישנה שמרנות מסוימת שלא הבנו בהתחלה.

הצלחנו להשלים את המצרכים הבסיסיים הדרושים לנו באופן חלקי, בספרדית עילגת והרבה תנועות ידיים. מסתבר שקמח זה לא דבר טריוויאלי ולא הצלחנו למצוא באף אחת מהחנויות,שבכפר, סוכר ואורז הם פחות בעייתים. על פירות וירקות אין מה לדבר, הדבר היחידי שמכרו היו בצלים שנמכרו בבודדים.