אחת התופעות המפריעות בנוף המהמם שסביבנו היא הזבל. כשמפליגים בין האיים של סאן בלאס אפשר להבחין בעצים נסחפים וצמחי מים שמגיעים מהיבשה ומהנהרות שנשפכים לים, אלה פחות מפריעים אם כי רצוי שלא יתקע לנו בסירה איזה גזע ענקי ששט לו לחוף חדש. האחרים אלה בקבוקי פלסטיק, עטיפות אריזות, דליים והרבה מאוד כפכפים. כולם עשויים פלסטיק וגומי וממשיכים לצוף בים היפה הזה עד שנסחפים לאחד החופים שבאיים.

קשה להאמין לכמות הפלסטיק שנסחפת. על חופי האי, במקומות אליהם מגיעים הגלים והזרם, מצטברים כמויות של בקבוקים וכפכפים, מחזה מזעזע בנוף השליו הזה.

במקומות שהמקומיים לא דואגים לניקוי סדיר של האי, אפשר למצוא מגוון מתוצרי החיים המודרניים וקשה המחשבה מה בעצם יקרה בעתיד לכל אותם מקומות שאין מי שיעשה את העבודה. אספנו מגוון של תמונות מהמקומות האחרונים שהינו בהם כדי שתחוו מקרוב מה שלא רואים בתמונות היפות של השקיעה וחופי הקוקוסים.

באי OLOSICUIDUP  (בהצלחה בניסיון להגות את השם)  בו אנחנו נמצאים, ירדנו לחוף כדי לעשות מדורה ולהיפטר מהזבל האישי שלנו. זו השיטה במקומות האלה שבעצם אין בהם פחים או אפשרות מאורגנת לריקון זבל. כל אחד אחראי על הזבל האישי שלו, מה שאורגני, עשוי נייר, זכוכית או פח נזרק לים העמוק, ומה שלא – צריך לשמור או לשרוף. 

אז חפרנו בור והדלקנו עלי קוקוס יבשים וניצלנו את הרגע לאסוף את הזבל שלידנו. במהרה היה קשה לעצור את השוונג והמשכנו את האיסוף גם לאורך החוף, וכמעט שהשלמנו הקפה שלימה סביב האי לפני שהגיעה הדינגי של השכנים מהסירה "מטדור MATADOR" ושניהם מצוידים בגיגיות גדולות. הם ראו אותנו מהסירה ומצא חן בעיניהם הרעיון להצטרף.

זואי היתה אחראית על איסוף הכפכפים ופתחה חנות נעליים על החוף, כל דגם בחנות כלל נעל אחת ויחידה. אחרי שמדדה את כולם ומיינה לפי צבעים, ואחר כך לפי מידות ובסוף לפי אלה שמוצאים חן בעינה יותר ופחות, נאלצה להשליך את כולם למדורה.

איסוף הפלסטיקים נמשך כמה שעות, ועם כוח התגבור ניקינו גם את פנים האי ולא רק את החוף. חייבת לציין שאיסוף זבל משותף תורם לחברות להירקם, וערב אחרי מצאנו את עצמנו יושבים יחד, שרים ומנגנים בכייף לתוך הלילה.

אז כנראה ששווה ליצור "חברות בזבל"… ?!