למה כל כך קשה לי לכתוב מאז שעזבנו את הסירה?

מדי פעם מבזיקה בי מחשבה עם הארה מה בעצם הסיבה, אבל רגע לאחר מכן היא נעלמת.

(אני מתכוונת לסיבה למה אני לא כותבת, ולא למה עזבנו את הסירה)

אההה…. לא ידעתם שעזבנו ? אז כן. זה קרה בינואר האחרון ומאז אנחנו בישראל.

הסירה האהובה שלנו נשארה במספנה ב- Solomons Island שבארה"ב ומיועדת למכירה !!!

אם אתם מתעניינים אז תוכלו לבדוק פרטים של הסירה פה

הסיבות שחברו יחד להחלטה

היו הרבה סיבות להחלטה לעצור. התירוץ הראשון הוא שפשוט הבנות גדלו.

נעמי תהיה בקרוב בת 18 ועדי בת 16, ונראה לנו שהן צריכות נקודת זינוק לחיים ושבאחריות שלנו לאפשר להן את האופציה להתחיל חיים, לעבוד, ללמוד, להרוויח כסף כדי לקנות סירה או פנטהאוס, אם זה מה שיחליטו לעשות.

בנוסף, יש את המשפחה בישראל ובסלובקיה, שלא ראינו כבר 4 שנים והתגעגענו, ועם כל טירוף הקורונה, התגעגענו עוד יותר. הם אפילו לא ראו עדין את קאיו…

וגם הקורונה שהטריפה את כולם הוסיפה לזה והאפשרויות שלנו לאן להפליג הצטמצמו.

ובסוף, התחילו להתבשל לנו חלומות חדשים שצריך גם אותם להגשים.

אז מה מצב הרוח?

המפגשים שלנו עם אחרים בעיקר מאופיינים בציפיה. הציפיה של הסביבה והציפיה שלי מעצמי. הציפיה הזו היא גם מכשול וגם מנוף. מופנית אלינו ציפייה לחיים בריגוש תמיד, מחוייכים ושזופים, עם פנים להרפתקאה. ואנחנו… בתקופה של לא פה וגם לא שם, מחפשים את השביל שלנו בלי לוותר לעצמנו ובעיקר בלי לוותר עלינו.

“נו…ומה עכשיו?” זו שאלה שאנחנו נשאלים כל הזמן "מה הכיוון?” “מה התיכנון?” ואנחנו… לא יודעים. לפחות לא בשלב הזה. ולמה צריך לדעת כל הזמן?

גם הציפיה העצמית בבילבול נורא. כל השנים על הסירה לימדו אותי מאיזה חומר קורצתי, מה אני מעדיפה, מה עושה לי טוב וההרגשה שאני כיום דורכת במקום קשה ומבלבלת.

ברור לי שזה שלב ביניים, אני יודעת שזה שאנחנו חיים באשקלון בדירה ישנה ושכורה עם רהיטים מאולתרים- כל זה הוא לא העתיד שלנו. אבל בינתיים זו אי וודאות בלתי נסבלת והרבה צעדים שאחד תלוי בשני. ולוקח זמן עד שכל צעד קורה וישנם ימים שנראה שכלום לא זז וישנם ימים שקורים הרבה דברים טובים בבת אחת.

אשקלון טיים

חשבנו לנצל את הזמן כשבתי הספר נפתחו אחרי הקורונה, ולאפשר לזואי ולעדי לחוות קצת לימודים במסגרת שהיא לא הבית. אבל כמה מוזר זה, שדווקא במדינה שלנו, בה אנחנו אזרחים, נתקלנו באי רצון בולט של מחלקת החינוך בעיריית אשקלון לעשות את המאמץ המינימלי להכניס אותן לחודשיים האחרונים בשנה. ואחרי שהיה ברור שתירוץ מוליד מבחינתם עוד תירוץ, פשוט ויתרתי. בחרתי לא להרים את הקול ולא לאיים ולא לבקש את האחראי. היתי מותשת מהשיטה.

במקביל ללימודים בבית עדי התחילה לעבוד כדוגסיטינג. היא מוליכה כלבים, מטפלת בהם כשהבעלים שלהם לא פנויים ונהנית מזה מאוד. זואי מתמרנת בין חברים, הומסקולינג ורכיבה על הסקייטבורד ונעמי עובדת במלצרות ומוציאה רשיון נהיגה, חווה לראשונה איך זה להרוויח כסף משל עצמה ולומדת לנהל אותו.

קאיו גדל והתפתח, כיום הוא בן שנה ו-8 חודשים, מפטפט ומנסה להיגמל מטיטולים. אנחנו מנצלים את החוף באשקלון לביקורים שוטפים בכל הליכה לטיול והוא נהנה לקפוץ בגלים. הוא כבר יודע להגיד בקלות "ים" וכל סירה בפיו היא "דינגי".

בכל זאת שישאר משהו… הרי נולד בסירה…