הדאגה היחידה שהיתה לנו בשבת האחרונה זה שלא ירד גשם. בדרך כלל הגשם יורד במשך הלילה ובשעות הבוקר, ובערך בשעה 10 כבר השמש מחממת כל כך שכל תזוזה גוררת איתה זרזיף זיעה נוסף. כך ששמחנו להתעורר לבוקר יבש ולהוציא לפועל את התכנונים שלנו לפיקניק על החוף עם חברים.

הדבר היחיד שעדי העלתה בדעתה לבקש ליום ההולדת ה-13 היה כלב. לפטר ולי תמיד היו כלבים ועוד לפני שהיו לנו ילדים ידענו שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו עם כלבים, רק שאז לא ידענו שתהיה לנו סירה ופה כלב זה נראה לנו יותר מדי גם בשבילו וגם בשבילנו, כך שהבהרנו לעדי שאת המתנה הזו לא תוכל לקבל אבל כן נוכל לחגוג עם כלבים, במידה ונזמין את הבעלים שלהם.

אז לקראת צהרי יום שבת של היומולדת נדחסנו כולנו לשני דינגים, סך הכל 4 כלבים ו-10 בני אנוש. אנחנו חמישה, בירגיט וריי ובנם מייק ושני הכלבים ג'נגל וקליטו, קריסטינה ונלסון ושני הכלבים אוצ'ון ואלזה.

כשיוצאים מהמפרץ בפורטובלו, מיד אחרי הסיבוב לפני הים הפתוח, ישנם כמה חופים קטנטנים שמגיעים אליהם מקומים ותיירים עם מוניות-סירות . הנסיעה לשם בדינגי ארכה כרבע שעה רטובה וקופצנית שבסופה הגענו לחוף קטן מוקף בג'ונגל, תפסנו לנו פינה, פתחנו מתנות ואכלנו מטעמים שהבאנו איתנו.

עדי קיבלה מתנות נפלאות מהחברים, קריסטינה ונלסון, נציגי איכות הסביבה באזור כולו, הכינו עבורה תיק מקרטון חלב ממוחזר וצמיד מפותחני פחיות. בירגיט וריי, אלופי הפיצה, נתנו לה תיק עשוי עבודת יד מקומית ושרשרת מיוחדת מזרע פרי ופינקו את כולנו בפיצה טעימה.

זואי הכינה לה קופסא מעוטרת מלאה בשוקולדים ונעמי סט צמידים, פטר צייר לה חולצה עם שיר וסמלים של הלהקה שאוהבת ואני הכנתי לה חולצה עם ציורים של כלבים.

הכל היה מושלם עד שהתחיל להיות מעונן והטיפות הראשונות סימנו לנו להסתכל אל האופק ולראות את העננים הכבדים שמתקרבים עם הרוח שהתחזקה עוד ועוד. הספקנו לכסות את התיקים לפני שאותן טיפות הפכו למבול של ממש וכולנו רצנו לתפוס מחסה. כל אחד נצמד לגזע עץ שהגן עליו חלקית, או לפחות פסיכולוגית כל אחד האמין בזה. מהר מאוד הינו רטובים כל כך והגשם המשיך להתחזק, נוצרו חבורות תחת העצים, כל אחד שהרגיש מספיק ספוג במים חשב לעצמו שהאחר אולי תפס גזע טוב יותר וככה התגודדנו בזוגות, שלישיות ורביעיות.

זה נשמע מצחיק והאמת היא שצחקנו הרבה, ואפילו שרנו לעדי שירי יומולדת, אבל היה קר. להיות רטובים, כשהרוח נושבת והשמש מסתתרת הביא אותנו לרמת אומללות מסוימת שהחלה להתבטא ברעידות ואז החלטנו שאנחנו מוותרים על העוגה והמאפינס ובורחים חזרה הביתה.

העמסנו את עצמנו חזרה בדינגים, הים גועש והגשם עוד ממשיך, לכולם קר ורטוב, מוציאים מים שמצטברים בדינגי, נותנים למנוע להילחם בגלים ובין שפריץ מפה ושפריץ משם, פתחנו בשירה בציבור. האמת היא שעדי היא זו שהובילה והתחילה לשיר בצרחות מכל הרפרטואר הכי מופרע שלמדה ב-13 שנים האחרונות. לנו, מה שנשאר, זה ללוות אותה בצחוקים וקולות רקע בטירוף הזה.

הגענו חזרה לסירה. נחלצנו מכל הבגדים הרטובים והכנו לנו תה חם וטעים (כן, כן, בפנמה, תה חם), הוצאנו את קופסת המאפינסים, הוצאנו את הקצפת וגם את נטיפי השוקולד והשאר…. נתון לדמיונכם.

אגב, שכחנו להדליק נרות יום-הולדת.

אז בבוקר הדלקנו עם הסלט!