נודיע לכם למייל על כל פרסום של פוסט חדש

* שדות חובה
thumbnail
שלושת השבועות האחרונים מאז עזבנו את פנמה היו אינטנסיביים וחלפו במהירות. 
אחרי תדלוק וניקוי התחתית מהברניקלס שנצמדו אלינו במשך העגינה הארוכה בפורטובלו, יצאנו לנו לדרך. לפנינו כ-10 ימי הפלגה אם נמשיך ישירות עד לריו דולצ'ה שבגואטמלה.

היומיים הראשונים היו סלחניים, הינו צריכים את זה כדי להיכנס מחדש למוד של הפלגה ארוכה. הרוח נשבה צפ'-מע' בעדינות ואנחנו התקדמנו במהירות 4 קשר לשעה ובלי מנועים. הרבה יותר טוב ממה שציפינו.
בלילות נעמי ועדי הצטרפו למשמרות לילה של שעה וחצי כל אחת, פטר החליף את המיטה בחדר בספת הסלון והמשכנו להתקדם לא רע, למרות שביום השלישי כבר קיבלנו תזכורות מסקוולים שהופיעו מדי פעם.
הסקוולים הם גוש רוחות חזקות ועננים אפורים וכבדים עם גשם. הם מגיעים מדי פעם, נודדים עם כיוון הרוח. בדרך כלל קל לראות אותם מרחוק, כי העננים האפורים מתחברים עם הים ובולטים על רקע השמים הבהירים. למרות שהם בדרך-כלל  קצרים, אי אפשר לדעת מה מידת החוזק של הרוחות בפנים ואנחנו משנים כיוון בכל פעם שמתקרב סקוול כזה כדי להתחמק ממנו. בלילה הסיפור קצת שונה כי לא ניתן לראות אותם מראש ואפשר רק לנחש, לפי משבי הרוח שמשתנים, שהם מתקרבים.

סנוניות שעצרו למנוחה

הימים הבאים עברו מתוך שיגרה, הפסקנו לעקוב והינו צריכים להסתכל מה התאריך כדי לוודא אם עבר יום. נמנמנו הרבה, הכנו עוגיות, קראנו, ציירנו, לפעמים ראינו סרט, פה ושם ראינו דולפינים ואף לא לוויתן אחד! נתנו לזמן לחלוף וקיווינו שנגיע מהר מהצפוי…
לאחר שבוע המצב קצת השתנה. בצהרים, בעודי שולחת יד למעלה לרשת תפוחי האדמה שתלויה לנו בקוקפיט הוכתי בקללת ה"צוואר התפוס". עד היום לא זכיתי לתענוג הזה ששלח אותי למיטה בהתכווצויות כאב משביתות אחת לשלוש דקות. עדי, המטפלת המסורה התייצבה למרוח משחות, לסדר כריות ולהקריא סיפור.
 כדי להנעים את הסיטואציה, הגיע סקוול אחד ולפני שנגמר כבר החל השני ומיד אחריו השליש וכך הלאה. כולם יוצרים רוחות וגלים שמטלטלים את הסירה ולא עוזרים להירגע, לא לצוואר התפוס ולא לקפטן שהכריז שאנחנו בעצם בתוך סופה.

כבר ירד הלילה והינו צפונית לאי רואטן Roatan שבהונדורס. הרוחות הלכו והתגברו ל-40 קשר וגלים נשפכו על הסירה. ממקומי למטה במיטה זה היה נשמע נורא, הסירה כמו תוף אחד גדול של צלילים. המים שמכים בגוף הסירה, החבלים שמתעופפים, רעש המנועים והחפצים שנופלים. בשלב מסוים ערימה של סירים התפזרה, תתארו לכם את הרעש שזה גרם…. אחר-כך התברר שזה התנור שהשתחרר והחליק לריצפה וכל התכולה שלו התפזרה.
הסיוט הזה נמשך כל הערב והלילה, מעורפלת מכדורים וכאב עליתי למעלה ויחד עם פטר הורדנו לחלוטין את המפרש הראשי ואת החלוץ צמצמנו למשולש קטנטן.
היה לנו רגע קטן לבד שם בחוץ, ברוח והגשם, אז אני שאלתי את פטר אם אני צריכה להכין אפודי הצלה ותיק נטישה, והוא ענה לי "תרגעי, הכל בשליטה!"
"הכל בשליטה?" אני מוודאה….
הכל בשליטה" הוא עונה.
לא יודעת למה, אבל מאותו הרגע נרגעתי.
הסלון היה במהפכה שקשה לתאר (מה שלא הפריע כלל לזואי לישון בנוחות על הספה, למחרת בבוקר היא תתעורר ערנית ועוד תשאל מה זה כל הבלאגן הזה), נעמי ופטר כבר היו סחוטים מעייפות ואנחנו החלטנו פשוט לסובב את הסירה ולתת לה לזרום עם הסופה. השעה היתה 04:00 כששניהם תפסו מזרונים על הריצפה ונפלו לתרדמה.
המשכנו להתקדם, בכיוון ההפוך, סביב האי רואטן, מנסים להקיף אותו ולהיכנס למעגן כדי למצוא מחסה. הרוחות נושבות חזק וגשם יורד כל הזמן גם כשמאיר אור היום.
חייבת לציין שיש יופי גם בזה, הים כסוף מהגשם השוטף והרוח מחליקה את הגלים. בתמונה הזו אין קצף לגלים וכל עוד זורמים עם הרוח, כלומר היא באה מאחורה, התנועה של הסירה הרבה יותר רגועה במים.
פטר התעורר אחרי שעה. ההתמודדות עם הרוח והגשם מביאה לאפיסת כוחות ובמצבים כאלה שינה של שעה בודדת שווה לשינה של לילה שלם. הוא המשיך להתמודד עם הסופה גם בכל היום החדש שהגיע ורק בשבע בערב הגענו סופסוף לכניסה למעגן.
ידענו מראש שהכניסה למעגן לא פשוטה, האי מוקף בריפים וישנו מעבר בינהם, צר ומפותל, שמוביל פנימה. חששנו מזה וזזנו ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מקום לזרוק בו את העוגן ולא להיכנס, הרוח החזקה והגשם מטשטשים את הראיה ולא הרגשנו נוח לקחת את הסיכון.
זה תמיד השלב שמשהו קטן צריך להתווסף כדי להשלים את החגיגה. הדובדבן שבקצפת. הרוח שיחררה את החבל אליו קשורים מצופי השחיה שלנו, ואלה השתלשלו למים והסתבכו להם שם בהגה והפרופלור וגרמו לאחד המנועים להעצר. זה נכון שבקטאמרן יש שני מנועים, אך לתמרן עם אחד זו משימה בלתי אפשרית.
זה בדיוק מה שהינו צריכים… 
אחרי נסיונות לא מוצלחים לשחרר את החבל והחלטה שאף אחד לא נכנס למים במצב הזה, כולנו סחוטים ועייפים, יודעים שהכניסה למקום מבטח כל כך קרובה ואין מקום עגינה אחר בנמצא, החלטנו שאם אנחנו עושים את זה במהירות, עם מנוע אחד בשוונג, אז יש סיכוי שמצליחים.
וזה מה שעשינו.

לא פלא בכלל שעם מנוע אחד, את הסיבוב האחרון לפני המעגן כבר לא הצלחנו לקחת בזווית הנכונה וזרקנו את העוגן איפשהו רק כדי לא להיגרר לשונית אלמוגים חמישה מטרים מאחורינו.
הרוח נושבת, הגשם ממשיך ואז מגיעה מנועית קטנה מאיפשהו, כנראה ראו אותנו נכנסים או שהיו בדרך וראו שאנחנו קרובים מדי לשונית. מהר נקשר אליהם חבל והם גררו אותנו אל מרכז המעגן. אני לא יודעת מה לאמר, התשלום ששמחו לקבל בטח לא הסביר ותיאר להם מה הם עשו בשבילנו.

מייבשים חפצים שרטבו

יומיים עברו עד שהתאוששנו וירדנו מהסירה אל החוף. כל הזמן הזה השמים היו בצבע אפור אחיד ולקח זמן עד שתכלת השמים בצבץ פה ושם ולאט לאט התפזרו העננים. עשה לי לחשוב על נוח והמבול, בטח הם ראו את האפור הקודר הזה כל יום מחדש כשפתחו את החלון להציץ החוצה. די מדכא…

תגובות סגורות.

חזרה למעלה