כשגל (שכנתי האהובה) ואני החלפנו מחשבות אתמול בערב, שמנו לב כמה בקלות אנו נותנים לעצמנו להתמוסס לתוך השיגרה. איזה כייף כשכולם יושבים בניחותא ויש זמן לפיטפוטים, מדי פעם נעמדתי וסרקתי איפה כל אחת מהבנות רק למקרה ו… וכשזואי נמצאה בצד השני של הרחבה עסוקה בענייניה עם תהל, עוד חשבתי לרגע להגיד לה להישאר קרוב.
את החודש המוזר הזה עברנו מחוץ לבית, בדומה לישובי עוטפי עזה גם זיקים התרוקנה ממשפחות עם ילדים. כל משפחה מצאה לעצמה קרובים שיארחו אותה או ישובים ומשפחות שפתחו את זרועותיהם, בתיהם וליבם בחיבוק גדול שאופיני לישראלים בעת מצוקה. יש כאלה שזה לא הספיק להם, כמו קיבוץ יגור שאירגנו עבורנו אתמול ארוחת ערב ופעילויות מהנות ברוחב לב.
למזלנו יש לנו את חוה ויגאל! התארחנו אצלם כשבועיים עד שטסנו לסלובקיה. השבועיים האלה היו נהדרים ולא מובנים מאליהם. כמעט ולא יצאנו מהבית פרט לנסיעות שלי לעבודה ונסיעות של פטר להתאווררות וביקורים בבית.
בין אזעקה אחת לשניה, מטבחה של חוה נערך לשלוש ארוחות יומיות, פינת משחקים ומקום לגומי הכלבה. לכולנו היה כייף להיות ביחד כשמתוח כ"כ, הילדים חגגו ונהנו בכל יום עד שנרדמו בשעות הלילה הקטנות פרושים על מזרונים בממ"ד.
לאחר כמה ימים שאלה אותי זואי מתי כבר נחזור הביתה לזיקים, הסברתי לה שיש הרבה "צבע אדום" בזיקים ואנחנו עדין לא חוזרים. התשובה שלה טילטלה אותי: "אמא, אז כשיהיו פחות טילים נחזור, בסדר?!". ילדה בת ארבע וחצי עם מציאות בלתי נתפשת.
לאחר שבועיים טסנו לטיול שתוכנן מראש להורים של פטר.
סלובקיה מדהימה ! ארץ שופעת מים, נופים הרריים, יערות וירק. התארחנו אצל ההורים של פטר והיה נעים מאוד, אם לא אכלנו די אצל חוה אז גם ויירקה לא חסה עלינו ונראה שהכינה את עצמה עם תפריט יומי לכל אחד מימות הטיול כולל שוקולדים שנדחפו לנו לתיקים לפני יציאה מחוץ לבית.
המפגש בין הבנות להורים היה מוצלח, בתוך שבועיים נעמי ועדי החלו לנסות לדבר באנגלית והרגישו ממש בבית. זואי כמובן כיכבה בתפקיד הנסיכה ונהנתה מעושר החפצים שיש בבית ובעיקר מהפרפרים הזוהרים שבמרפסת.
אני מקווה שנעמי ועדי אכן יכינו את המצגת המובטחת כדי שכולכם תוכלו להנות גם כן.
