את הימים האחרונים שלנו בתורכיה עשינו בקרבת העיר פטייה, שנקראת על שם פטי – הטייס הראשון של תורכיה. העיר שוכנת במפרץ רחב, מלאת יאכטות ומרינות, סביבה הרים שחצובים בהם קברים ישנים ודגל אחד תורכי ענק שמתנופף.
מיד כשהגענו לחוף ראינו צב ים צמוד למעגן, כנראה שהצבים רגילים שזה מקום טוב לקבל אוכל מתיירים נלהבים, כי אחרי שסיימנו לרדוף אחרי האחד שנגלה לנו, ראינו אחד אחר שקבוצת אנשים מאכילה אותו ובכל פעם הוא משרבב את הראש החוצה
צמוד למעגן ישנו השוק שזה בעצם מספר רחובות עמוסים בחנויות צבעוניות ומסעדות. טיילנו ביום חם מאוד והיה נעים להיכנס בין הרחובות הצרים והמוצלים בצמחים, כדורי זכוכית, מטריות או סתם בדים וחלקי גגות.
המשכנו ברגל כדי להגיע לקברים אותם ראינו מהים, טיפסנו על יותר מ-200 מדרגות אך הנוף שנשקף מלמעלה על המפרץ כולו היה שווה את זה. מעניין החיבור בין החלק הנמוך של העיר התוססת תיירים ומודרניזציה לבין החלק העליון שקרוב כל כך ויש בו היסטוריה של מעל 2000 שנה.
ירדנו מהקברים דרך סמטאות ורחובות שמקיפים את מרכז העיר וכאן מצאנו חנויות יותר עממיות של כלי בית, טקסטיל, מוצרי חשמל ועוד. זה היה בדיוק המקום לקנות את הקומקום תה התורכי שרצינו, שהוא בעצם שני קומקומים מונחים אחד על השני- בתחתון מרתיחים מים ובעליון מבשלים את התמצית לתה. אחרי שהשלמנו את המשימה הזו, התפנינו לחובה השניה והיא טעימות של "רחת לוקום". ישנן חנויות של ממתקים תורכים בכל מקום, חתוכים ומסודרים לפי טעמים בצבעים מגרים, אז קנינו לנו מגש מעורב כדי שנוכל לטעום מכל מיני סוגים.
 |
| הפסל של פטי-הטייס התורכי הראשון על שמו נקרראת העיר |
חזרנו עייפים, מרוצים ורצוצים, פטר המסכן עוד היה צריך לחתור ידנית כי בדרך לסירה נגמר לנו הדלק בדינגי.
תמונות מדהימות