אגינה שבתה את ליבי כך שמגיע לה פוסט רק משלה.

יש קסם בסמטאות הצרות והסבוכות עמוסות החנויות והמסעדות ששוטטנו בהם שעות, מפנים מקום למיליוני טוסטוסים שיש במקום הקטן הזה, נהנים משפע המאפיות, הפירות והירקות. אמנם המקום מאוד תיירותי, אך בעיקר תיירים יוונים, מה שמשאיר את המקום עם אופי עממי איכשהו.

באחת הסמטאות האחוריות מצאנו גן ילדים, ממש גן ילדים עם משחקים ואפילו ילדים עצמם שהיו בחצר. אתם בטח לא מבינים למה ההתלהבות הגדולה ומה כל כך מסעיר בגן ילדים, זה מסביר שהמקום הוא לא סתם מקום תיירותי אלא מקום שמתנהלים בו חיים של ממש עם אנשים שחיים את היומיום ולכן גם נתקלנו בחנויות שונות, רהיטים, פרפומריות, ספרים, כלי בית ועוד. רב המקומות שיש בהם כמות של תיירים הם מקומות "מאולצים" ברמה מסוימת, כלומר יש בהם מה שהתיירים מבקשים לראות ומה שהתיירים נוהגים להשתמש, קשה להבחין בדברים שמשרתים את התושבים עצמם, כך שגן ילדים הוא לא אטרקציה אופיינית.

אגינה ידועה בפיסטוקים המקומיים שלה. בשביל עדי שלנו חובבת הפיסטוקים זו היתה חגיגה. חנויות ודוכנים שכל מה שיש להם להציע זה פיסטוקים בכל צורה אפשרית, מקורמלים, עשויים כממרח, קלויים או טריים, אדמדמים או חומים, וכולם ארוזים בסלסלות קש או בצנצנות זכוכית בגדלים שונים. ממש חגיגה לעיניים.

נשארנו באגינה לילה אחד לפני שהמשכנו לתעלת קורינטוס. עגנו במרינה הציבורית במחיר מזערי של 6 יורו ללילה (אנחנו בטוחים שהפקידה התבלבלה בחישוב), עבור מים שילמנו לפי צריכה, כך שהוספנו עוד 15 יורו וזה היה בשבילנו מצויין.