מרטון סיטי מרינה Marathon City Marina שונה מכל מרינה אחרת שראינו עד כה. הכניסה היא במסלול מפותל ורדוד של 2.5 מ', העגינה היא רק למצופים השייכים למרינה ויש 250 כאלה המסודרים בשורות ומחולקים לפי גודל הסירות. ישנם גם כמה מקומות שאפשר להישאר עליהם על עוגן, אך הם מעטים וצפופים.

תמורת תשלום חודשי אפשר לקבל אישור חניה לדינגי, שאיבה אחת לשבוע של ההולדינג טנק (תאי איסוף בסירה של קקי פיפי), כניסה למקלחות ואפשרות לשימוש במכונות כביסה בתשלום נפרד (3 דולר למכונה). אם רוצים למלא מים אז משלמים בנפרד ולחשמל אי אפשר להתחבר כי העגינה היא על מצופים ולא לרציף. זה המקום הראשון שהגענו אליו, שאי אפשר להגיע סתם ככה עם הדינגי ליבשה ושאנחנו מחוייבים בתשלום כדי שיהיה לנו איפה לקשור אותה. אפילו אם נשארים על עוגן, מחוייבים בתשלום של 240 דולר לכל השירותים האלה ואם נקשרים למצוף אז מתווספים להם עוד 100 דולר לתשלום .מיותר לאמר

כדי להשוות, זה יותר ממחיר חודשי של מרינה מפוארת הכל כלול בגואטמלה.

אבל ככה זה בארה"ב ואני מאמינה שהרבה אמריקאים חוסכים כסף כשנשארים דווקא במרינה הזו, שנחשבת הזולה ביותר.

מה שכן, מעבר למקלחות וחדר הכביסה השווים במיוחד, ישנה גינת תבלינים קטנה שאפשר לקטוף ממנה ונוהג קבוע של חלק מהסירות לתקוע בקונכיות בזמן השקיעה (נשמע בדיוק כמו תקיעה בשופר, רק בקונכיות גדולות) ובכך לסמן את השעה היפה של היום.

הגענו למקום העגינה ונשארנו שם כשבוע עד שהתפנה מצוף פנוי אליו נקשרנו. מבחינתנו התשלום היה כדאי ברגע שהודיעו לנו שאנחנו מוזמנים להשתמש בזוגות אופניים ששייכים למרינה. בטח אם הבנות שלנו היו ילדות יבשה, לא היו מעזות להראות את פניהן ברבים עם האופניים המצ'וקמקים של המרינה, אך אליהן כל זה לא מדבר והן פשוט נהנו מלרכב ברחוב הראשי על האופניים.

באחד ממסעות האופניים לסופרמרקט האזורי, עדי חצתה את הכביש והנהג שעצר כדי שתעבור, החל לנסוע לפני שבדק שאכן סיימה לחצות. היא נפצעה בעיקר ביד מגלגל הרכב שדרס אותה, נעמי וזואי היו מיד אחריה וכיוונו את הנהג לנסוע אחורנית כדי שתיחלץ. כולנו נבהלנו מאוד עד שוידאנו שאכן הכל בסדר והיא יכולה להזיז את היד ויתר האיברים בחופשיות. האופניים קיבלו עיקום קל וחבילת הקמח שעדי סחבה התפזרה לכל עבר על הכביש והוסיפה את הטאצ' הסופי לסצינת סרט האימה.

לשמחתנו הסיפור נגמר בטוב ואחרי שעה קלה כבר צחקנו על הכל ועדי קיבלה פטור לשבוע מהדחת כלים.

אחד הדברים הראשונים שעשינו אחרי שהתמקמנו במרינה, זה להתחבר לאמזון ולהזמין לנו רשימה ארוכה של דברים שחיכינו להזדמנות לקנות.

מחשב, טלפון, אורות עגינה, ידית למקרר, טיטולים, מגבונים, ספר קריאה, רצועות למנוע, אלטרנטור, עכבר למחשב….

כל יום מביא איתו מחדש את חלוקת הדואר ואיתה ההתרגשות שבפתיחת אריזת קרטון. זוכרים שפעם הינו מתרגשים לקבלת מכתבים בדואר? אז זה דומה לזה, רק שזה מגיע בחבילות.

הרחובות שמחוץ למרינה, לאורך האי, מחורצים בתעלות שמובילות את המים עד לבניינים והבתים שברחוב. לא נדיר לראות רחוב מגורים שמתחתיו עוגנות סירות. רב הבתים משמשמשים להשכרה לנופשים ולא כמגורים קבועים.

הפתעה כייפית במיוחד במרינה במרטון, אלה בעלי החיים שפגשנו. כמובן ששקנאים ושחפים בלי סוף, אך גם דולפינים. בכל יום אפשר לראות דולפינים שנכנסים למעגן ושוחים בין הסירות. לא פעם ראינו דולפינים, אבל תמיד בים פתוח כשהסירה בהפלגה. לראות אותם ככה קרוב במקום הטבעי שלהם, זה מלהיב.

באחד הימים כשהלכנו על הרציף במרינה, ראינו מאנטה (פרת-ים) צף לו בכבדות ללא תנועה. ניגשנו, נגענו, הוא היה חי אבל בקושי זז. פטר ניגש למשרד כדי להזעיק עזרה ובינתיים אני והבנות נשארנו לידו. אחד לכמה דקות, הוא ניער את הנחיריים, הוציא אותם מהמים ופתח אותם לקחת אוויר. העובד מהמרינה הרגיע אותנו כשהסביר שהחיות האלה פשוט ככה, איטיות ועצלניות, ומגיעות לא פעם כדי לנוח בצל שליד הרציפים. איזו חוויה !