ברגע מסויים שבאותו יום, הסתכלנו אחת על השניה, טניה ואני, ופשוט התפקענו מצחוק.

איך לעזאזל נקלענו לסיטואציה ההזויה הזו ???

בצהרי אותו יום של ה-23 לספטמבר, אחרי סופ"ש שבו הבטחתי לעצמי שאם אכנס לשבוע 41 ושום דבר לא יקרה אבקר שוב אצל הרופאה ככה ליתר בטחון, מצאנו את עצמנו -פטר,טניה ואני בקולקטיבו בדרך אל מורלס Morales עם תיק קטן שבו קצת מכל דבר כי בשלב הזה כבר לא יודעים מתי זה יתפוס אותך לא מוכנה… כשנכנסנו לעיירה, התנועה האטה וראינו גופת איש מכוסה בצד הדרך והרבה אנשים מצלמים בטלפונים הניידים.

טניה הצטרפה אלינו שבוע קודם, באה לתפקד בשבילי כחברה,אמא ואחות. את טניה פגשנו לפני כחצי שנה, בתקופה הקודמת שלנו בגואטמלה ונפשותינו נקשרו. היא, בעלה ג'יי וחמשת ילדיהם חיים על הקטמרן Take Two במשך 10 שנים.
התיכנון היה שתגיע לשבועיים. השבוע הראשון היה כייפי, בישלנו יחד, שחינו בבריכה, עשינו קניות והליכות בחום הגואטמלי…. אך כמה שניסינו לזרז את הלידה, היא לא קרתה ושבוע אחד מתוך השניים שהיו לנו יחד, חלף.

הבדיקה אצל הרופאה היתה שגרתית אך מתוחה, בעיקר שהרופאה הרימה גבה ושאלה איך אני מרגישה כי כבר יש פתיחה של 5 ס"מ….

היתי גיבורה ובנונשלנטיות עניתי שהכל טוב, אין לי כאבים חריגים מהצירונים שמלווים אותי כבר שבועות ובטח שאני לא רוצה בשום זירוז מכל סוג שהוא. חייכתי וקוויתי ושרק יתנו לי ללכת הביתה להתקלח ולנקות את המחשבות.
רק כשפטר נכנס לחדר והינו לבד, הדמעות ירדו. כי בכל זאת, גיבורה או לא, מלחיץ לדעת שהנה זה בא.

נרגענו במסעדה הצמודה עם טאקוס טעים ושייק פירות מעולה ועלינו על קולקטיבו חזרה לריו דולסה Rio Dulce.

טניה ואני תפסנו מקום מקדימה ליד הנהג (כי שם יש הכי הרבה מקום לרגליים) ופטר התיישב בספסל האחורי. העוזר נהג ניגש לסגור את הדלת שלידי, אך זו סירבה להיסגר, הוא התעקש קצת יותר ובסוף ויתר כשזו איכשהו נתקעה במצב פתוח-סגור והפסיקה לזוז. ת'אמת, את כל זה לא לגמרי קלטתי, היתי עסוקה בניתוח הבעת הפנים של הנהג ולחשתי לטניה שאחזה לי בזרוע מחשש שאעוף מהדלת הקלוקלת : "יש לנהג מבט מטורף!".

הדיאגנוזה שלי התבררה כנכונה שניה לאחר מכן כשהוא לחץ על דוושת הגז. איכשהו שכח מהקיום של הברקסים או חלם שהוא עושה סללום על אופנוע, כל זה תוך כדי ציון חוזר ונשנה של השעה הנוכחית עם העוזר שלו והתייעצות מאיפה לנסוע כדי להגיע לצומת כזו או אחרת (כנראה הנהגים נדרשים לעשות מסלול מסוים בטווח זמן כלשהו), ואנחנו שם מקדימה נזרקות ימינה או שמאלה, תלוי בסיבוב, לא לדבר על מצב הנוסעים מאחורה.
בשלב מסויים החלטנו שלנו זה מספיק. אמרנו לו שיש לנו ילדים ובכלל – הרצון שלנו זה לחיות. טניה התחילה לאיים עליו שאם הוא לא רוצה שאלד פה אצלו ברכב אז כדאי שיאט והחלטנו שהוא צריך לעצור ולתת לנו לרדת. הוא הבטיח שתכף אנחנו יוצאים מהעיר ויהיו פחות טלטולים, ובכלל הכל בגלל שחסמו את הדרך בגלל האיש שנרצח ועכשיו הוא חייב לעשות איכוף גדול באותו הזמן.
(אההההה …. האיש המת בצידי הכביש …. אז זו לא תאונת דרכים ……)
נשארנו. בעיקר כי הינו כבר רחוקים מהכביש הראשי ולא ידענו אם נוכל למצוא הסעה אחרת.
החזקתי חזק את הידית שמעל הדלת והתרכזתי בנשימות. נשימה גדולה דרך האף אל תוך הבטן ונשיפה איטית החוצה… טניה עוד אוחזת לי את זרוע שמאל חזק.

פתאום נשמע פיצוץ מהרכב, משהו מתפרק ממנו ונזרק אל הכביש ברעש, הרכב מטלטל והנהג שומר על פרצוף כאילו רגוע וממלמל משהו לעוזר שלו, הרכב מאט ומאט, אך הנהג מחליט שממשיכים ומסמן ביד מהחלון לרכבים לעקוף אותנו.
בשלב הזה כבר לא ידעתי אם לוחץ לי מהצירים או לוחץ לי מהמחשבה שבאמת הילד הזה יגיח לעולם ברכב המטונף הזה, או במקרה הטוב בצידי הכביש עם נהג עם מבט מטורף שאוחז את ידי.

זה היה הרגע שבו טניה ואני התפקענו מצחוק. צחקנו על כל המצב הזה, איך הגענו ששלושתינו תקועים ברכב הזה, שמתפרק, אחרי שמיהר לעקוף את הדרך שנרצח שם איש, בגואטמלה בכלל, ואני עומדת ללדת והדבר החשוב ביותר כרגע הוא מקלחת.

באחת הצמתים הנהג עצר את הרכב, הוריד את הנוסעים והחל לעצור קולקטיבים אחרים שיוכלו לעלות עליהם. כולם עלו ונשארנו שלושתינו שסירבנו להידחס לרכב אחר ללא מקום ישיבה. הנהג והעוזר היו מבסוטים עד הגג מהמצב, האחד מנסה לעצור רכבים, השני ניגש לבדוק שאף אחד לא שכח כלום ומוצא בחור צעיר ישן שנת יופי עמוקה ובכלל לא מודע לכל המתרחש, לא לכך שהאוטו התפרק ונעצר ולא לכך שכולם כבר עזבו. כנראה מסטול או שיכור או אולי סתם עייף, בכל זאת היה זקוק לכמה טלטלות הגונות כדי שיגיב וגם אז לא בטוח שהבין מה קורה סביבו, אבל יצא מחייך וטוב לבב.

טניה החליטה שזו ההזדמנות שלנו לחצות את הכביש ולתפוס רכב חזרה למורלס, כי לא בטוח איך היום הזה יגמר, אבל לא בא לה ליילד בעצמה. היא גם התחילה למנות את החפצים בתיק שלה ומה יכול לעזור במידה ש…, אולר, פנס…. חפצים שלקרוזרים יש בתיק. אני התעקשתי שאין מצב שהילד הזה מגיח לעולם לפני שאני מתקלחת!
בסופו של דבר, עלינו על קולקטיבו אחר בשלום והגענו חזרה לסירה. כבר היה לקראת ערב ואני לא ידעתי מה אני מרגישה. אבל המקלחת הקרירה עליה פינטזתי היתה קרובה הפעם, ואחריה טניה לקחה את הבנות אליה לחדר ואני נשארתי עם פטר לנוח, להירגע ולהתחיל לספור צירים.