בימים האלה שמילים כמו "גזענות" ו"קורונה" נהיו שגורות, מצאנו את עצמנו עוגנים במרכז העניינים בוושינגטון הבירה. שניה וחצי לפני הבחירות לנשיאות.

לא יכולנו לבחור זמן יותר גרוע להיות דווקא בארה"ב שבה הכל רק מחמיר ועולה, אבל כן… ככה יצא… ועשינו מלימונים לימונדה.

עוד לפני עידן הקורונה, כשחשבנו להגיע לארה"ב, התפרענו בדמיון שנפליג עד וושינגטון ונחרוש את המוזיאונים שבעיר. העיר הזו היא היכל הקודש של המוזיאונים, לכל מה שתחלמו שמעניין אתכם. מוזיאונים לאומיים גדולים שבשלב מסויים כואבות בהם הרגליים מרב הליכה, רשימה ארוכה ומפוארת של מוזיאונים ממכון סמית'סוניאן SMITHSONIAN ועד גלריות פרטיות יחודיות. אחרי ששבענו מהאיים הקריביים, מהקוקוסים והחולות הלבנים, התחשק לנו להתפרע במשהו אקזוטי מסוג אחר – מדרכות נקיות ומוזיאונים בשלל צבעים וצורות.

עגנו ביציאה מהמרינה, על אחד היובלים של נהר הפוטומק Potomac, מאחורי הגדר של מכבי האש וממול לבסיס צבאי עירוני. לא שזה היה נתון לבחירתנו, יש רק מקום אחד שמאושר לעגינה וגם הוא לא ממש מבוקש ע"י סירות אחרות שמעדיפות את הרציפים במרינה. התפלאנו על המיקום האסטרטגי שנפל בחלקינו, 10 דקות הליכה ממרכז העיר, שניה וחצי מטיילת ה-WHARF היוקרתית, עם נוף המונומנט של וושינגטון. וככה יצאנו לחרוש את העיר.

אז מוזיאונים רבים כמו שרצינו, לא ראינו. הכל היה סגור כדי למנוע התקהלויות של אנשים.

אבל העיר עצמה היא פארק אחד גדול ותענוג פשוט להלך בה בין המדשאות הרחבות, הגינות הציבוריות עם הברווזים וכסאות הנדנדה, המול NATIONAL MALL הארוך עם מבני הממשל ועשרות האנדרטאות, הפסלים, החצרות, הסנאים המתרוצצים בכל פינה.

אז מדי כמה ימים יצאנו למסע רגלי, כל פעם לפינה אחרת לתור אחרי פארק כזה או אחר לכבוד אחד מהנשיאים או למצוא פסל כלשהו עליו קראנו.

הסיורים בעיר עשירים במידע על אישים חשובים, ממשל, טבע ואומנות. פינות חמד וגינות קטנות מכילות הסברים על קינון ציפורים, היסטוריה, תהליך האבקה, אדריכלות, חקלאות ופיסול.

המשכנו לעקוב באתרים המעדכנים לגבי מוזיאונים ואתרים שנפתחים לקהל ואחד מהם היה הגלריה הלאומית לאומנות שהציגה תערוכה של דגה. נהנינו כל כך שחזרנו לשם 3 פעמים!!!

ההתנהלות בפתיחת הגלריה היתה נהדרת. הזמנו כרטיסים ללא עלות דרך אתר הבית שכללו תאריך ושעה מדוייקים. בכניסה סרקנו את הקוד שקיבלנו בטלפון וכך אושרה הכניסה למתחם. היו המון שומרים, אולי בגלל שכולם היו קצת במתח כשפותחים את השערים לקהל, כולם חייכנים ומסבירי פנים, אבל עדין קצת יותר מדי מהם.

כשהגענו לוושינגטון קאיו היה בן 11 חודשים ורק התחיל לדדות וליפול, הפארקים הרחבים איפשרו לו אימונים והוא התחזק ולמד ללכת בבטחון הולך וגובר מה שדרש מאיתנו לקנות לו נעליים. נשמע כמו משימה פשוטה?

כאן גילינו שתי עובדות מעניינות על אמריקאים. האחת היא שלכולם, אבל באמת כולם, יש רכבים והם רגילים לנסוע מרחקים לכל דבר שזקוקים לו, אין להם צורך במרכזי קניות מקומיים במרחק הליכה סביר. מסעדות תמצאו בשפע, אבל לא חנויות למוצרים אחרים. השניה היא שאמריקאים קונים באינטרנט הכל. הכל הכל. כל מה שתחשבו עליו כולל תבלינים, תחתונים, תיקים, דפי ציור…

אז לקנות נעליים לקאיו היתה משימה בלתי אפשרית. הזמנו באמזון 2 זוגות, אחד היה גדול והשני קטן. חרשנו את כל הרחובות שהכרנו ולא מצאנו חנות אחת עם נעליים לקטנטנים. עצרנו אישה ברחוב עם תינוקת ושאלנו איפה אפשר לקנות באזור נעליים (היא לא ידעה כי היא מזמינה באינטרנט ואמרה שאולי בבית המרקחת … בדקתי. לא היו שם נעלים). שאלנו את הקופאית בחנות בגדים והיא ציקצקה בלשון והנידה את הראש מצד אחד לשני ובסוף שלחה אותנו למקום שהיא חושבת שיש שם קניון חנויות (פטר הלך לשם. היה שם קניון וזה היה לפני שנים ועכשיו אלה רק מסעדות).

אל דאגה, הילד לא מסתובב בגרביים. בסופו של עניין מצאנו לו נעליים בסניף של וולמרט WALMART במרחק 50 דקות הליכה.

יש !!!