אך, איזו עיר…

רחובות רחובות של בתים קולוניאלים, כולם מטופחים למשעי ומשומרים, מרפסות רחבות וחצרות ענקיות. הרחובות נקיים ועצים לצידי הדרך מצלים על המדרכות. בכל מקום שלטים "אזור ללא עישון". במרכז העתיק של העיר, החלק התיירותי ביותר, מסעדות וחנויות מעוצבות, בין לבין אפשר למצוא פארק קטן פה ואיזה ספסל שם.

איזה יופי!

כאילו נחתת פתאום במרכז אירופה… ובמיוחד שאין בניה לגובה, הכל נמוך.

בגלל הקורונה הסתפקנו ביום בודד של שוטטות רגלית במרכז העיר, ברחובות שפחות הומים. לא נכנסנו למוזיאונים ומקומות סגורים ונהנינו להיות בפארק, על הדשא בין העצים.

אני מאמינה שיש עוד הרבה ממה שלעיר ההיסטורית הנחמדה והרגועה הזו יש להציע ובמיוחד שהגענו אליה בדיוק ב-4 ליולי שזה יום העצמאות. בדרך כלל ישנן חגיגות בעיר וזיקוקים, אך השנה כל החגיגות בוטלו וגם הזיקוקים הראשיים.

בכל זאת, היו הרבה יוזמות פרטיות מסביב לכל המפרץ שהאירו בזיקוקי דינור את השמיים ולהיות על הסיפון בחוץ בלילה היה מחזה מרהיב.

נגד הזרם

הכניסה לצ’רלסטון Charleston היתה משעשעת. לעיר מובילה תעלה רחבה וארוכה (15 מייל שהם 28 ק"מ) שמחברת מספר נהרות אל הים. הגענו בשעת לילה והחלטנו לעשות את הדרך, כי המקום מואר מהעיר הגדולה והתעלה מסומנת בבירור,

… אך לא לקחנו בחשבון כמה הזרם משמעותי.

נכנסנו למסלול המסומן עם שני מנועים עובדים והבטנו בתמרור האור האדום שלידינו עומד במקום ושאנחנו, בפול גז, לא מצליחים לעבור אותו. המהירות שלנו ירדה ל-0.8 קשר וסך-הכל אפשר לאמר שעמדנו במקום!

יש דברים שלא שווה להתעקש מולם, אז עשינו פרסה (המהירות שלנו עלתה ל-8 קשר!!!) ומצאנו מקום עגינה מחוץ לתעלה למשך הלילה.

למחרת בדקנו את השעות המועדפות לעבור מכיוון אחד לשני, תלוי בזרמים ובגאות ושפל, ובחרנו שעה מתאימה להיכנס ולהתקדם לעגינה שבמרכז העתיק של העיר צ’רלסטון.

איפה לעגון בצ’רלסטון?

יש כאן אלפי סירות, מכל הסוגים והמינים. הרבה מהם במרינות וחלקן על עוגן או מצופים.

אנחנו תמיד עוגנים על עוגן, כך שזו היתה הבחירה הטבעית לנו, אך כאן חברו כמה פרמטרים שסיבכו לנו את העגינה:

הזרם משתנה כל כמה שעות והוא חזק באופן שקשה להסביר.

הבדלים גדולים בין גאות ושפל. אפשר לזהות בקלות לפי החלקים בגדות שנחפשים בשפל ומתכסים בגאות.

מים עכורים, חומים-ירוקים כהים עם ראות אפסית.

וכן- גם פה יש דולפינים! (זה לא חלק מסיבוך העלילה)

בכל אופן, אחרי יומיים החלטנו שאנחנו מוכנים להמשיך בדרך והתארגנו ליציאה. ניסינו להעלות את העוגן ללא הצלחה, אפילו מטר אחד מהשרשרת לא עלה. היא היתה כל-כך מתוחה לקרקעית שזה היה בלתי אפשרי. בהתחלה חשבנו שהעוגן שקע בבוץ ועם קצת פוש ימינה או שמאלה עם המנועים נשתחרר, אך המתכון הרגיל לא עזר וחששנו שנעשה יותר נזק מתועלת.

כמובן שכל זה קורה ביום חג שהוא גם יום ראשון, ניסינו להתקשר לכמה צוללנים ללא מענה.

עברו יומיים נוספים עד שסיכמנו עם ג’ף הצוללן שיגיע לבדוק מה קורה שם למטה וינסה לחלץ את העוגן והשרשרת.

זה היה יום ארוך וגשום. ג’ף היה במים 3 שעות. המצב רוח שלנו עלה וירד יחד איתו בכל פעם שיצא מהמים. נאלצנו לפרק את השרשרת ולשחרר אותה למים בכדי שיהיה לו קצה לעקוב אחריו, כי השרשרת היתה מלופפת בשניים או שלושה מוקדים שונים והוא לא הצליח לעקוב אחריה בחשיכה שם למטה.

הסוף היה טוב. היתי אומרת שאפילו מצויין! ביחס לאיך שיכולנו לסיים שם. ג’ף הגיבור מצא את העוגן וגם הציל לנו 20 מ’ של שרשרת. 30 מ’ נוספים נשארו אי שם בקרקעית של צ’רלסטון.

בדרך יציאה עברנו ליד ספינת מלחמה של חייל הים האמריקאי, מפלצת ברזל ענקית שמשמשת כמוזיאון ועליה מנחת לכמה מטוסים ומסוקים. הרגשנו כל כך קטנים ומצחיקים לידה ורק חשבנו מה היה קורה לנו רק מהגל שבטח יוצרת כשמפליגה.

חזרנו לכיוון התעלה ממנה נכנסנו ופנינו לכיוון ה- ICW , מצפה לנו פרק בדרך שחיכינו להיות בו. שמענו כמה הנוף של קרולינה הצפונית מיוחד ולפנינו מספר ימים בתעלות עד לנקודה הבאה.