התחושות שלי מתנדנדות כמו הגלים שתחתינו. אני דואגת כשמתעדכנת בחדשות בעולם, מתגעגעת בשיחות וידאו עם המשפחה וחברים ותוהה על הזקנים והחלשים שעכשיו לבד מתמיד. בין לבין כל אלה, ברב הרגעים, אני נשטפת באופטימיות זהירה. כשאני מביטה בעיניים פקוחות אז אני יודעת שכבר כמה שנים שאנחנו מכינים את עצמנו לרגע הזה.
הסירה היא מקום טוב לבידוד. אנחנו כבר הרי יודעים להעסיק את עצמנו ולמצוא שקט בתחביבים אישיים, לכבד את האישיות של כל אחד, ללמוד להזדקק לפחות ופחות פרטיות כי אנחנו תא אחד שחי בחלל מאוד מצומצם.
יש לנו כבר את ההרגלים הפרטיים של המשפחה הגרעינית שלנו, שלא תלויים בסביבה או באנשים אחרים. ויש לנו את הסירה, שהיא הבית הנייד, שמאפשרת לנו לנעוץ עוגן במרחק מהיבשה, לשמור מרחק וגם לא להתפתות ללכת לסיבוב כדי להתאוורר.
החיים בסירה מאפשרים עצמאות. יש לנו כל מה שצריך פה איתנו. מספיק אוכל, גז בישול, מים, דלק וחשמל כדי לא לבוא במגע עם היבשה במשך שבועות. הרי כבר קרה שהינו בהפלגות במשך ימים או במעבר מקום אחד לאחר. להיות לבד, בלי אנשים נוספים, זה לא זר לנו. תמיד כייף להיות בחברת אנשים אחרים שדומים לנו, שהילדים יוצרים חברויות וגם שלנו יש עם מי לחלוק חוויות, אבל אנחנו רגילים שעובר הרבה זמן עד שנוצרים קשרים עם אנשים אחרים.
אז בינתיים, קל לשמור על שפיות כשחיים בסירה!
כרגע רב המדינות סגרו את הגבולות, פרט לארה"ב, מקסיקו וניקרגואה. כך שהאפשרויות שלנו מאוד מצומצמות מבחינת מעבר וגם לא בטוח מה הינו מעדיפים ואם בכלל כדאי לנו לעזוב את ארה"ב. אנחנו חושבים על מקומות דומים בקירבה שנוכל לעבור אליהם כדי לשנות אווירה ועדין להיות בגבולות ארה"ב.
.jpg)
בימים בלי רוח, אנחנו אוהבים לעבור לריף הקרוב, מרחק של 40 דקות הפלגה ואז עוגנים במים צלולים שופעים בדגים וצבי ים. בפעם האחרונה היה כל כך חם ונעים שהרבה סירות הזדרזו לתפוס את אחד המצופים שבמקום. וליום אחד היה נראה שהעולם שפוי, אנשים קופצים למים, משנרקלים ושוחים כאילו אין קורונה שמשתוללת בעולם.
