באחד מהימים האחרונים של חודש פברואר, כשכבר התחלנו להתארגן לעזיבה של גוואטמלה, החלטנו לנסוע לבקר את ג'רי בבית היתומים שבונה. כשטילפנו אליו לשאול אם נוח שנגיע, הודיע לנו בשמחה שסופסוף קיבלו, אחרי הרבה טרטורי בירוקרטיה, את שני הילדים הראשונים.
..אז בטח שנסענו לבקר!
ג'רי איש נוצרי מאמין אמיתי בעל חיוך כובש ולב של זהב, נולד בגוואטמלה אבל התחנך בארה"ב ולכן גם דובר אנגלית שוטפת. הסיפורים שלו תמיד מתובלים בחוויות מהשירות שלו במרינס, בפגישות עם צה"ל ובהפגנת הידע שלו בעברית.
לראשונה פגשנו אותו כשהתנדבנו לעזור במחנה ילדים שהוא ממארגניה וגילינו שגם יש לו לאנצ'ה עם מורה שעוברת בין הכפרים המבודדים שבריו דולסה ונותנת אופציה לילדים המקומיים המשיךך ללמוד. איכשהו החיים שלו ומשפחתו חברו יחד עם אלה של גייל, אמריקאית שחלומה היה לבנות בית לילדים נטושים, וכיום הוא ואישתו משמשים כהורים לילדים החדשים שקלטו, ובנם הוא אחיהם.
 |
| טניה וציור הקיר שלה בבית היתומים |
באחד מימי ראשון התארגנו משלחת מכובדת: חמשתינו מטעם הרוטים, טניה ושלושה מילדיה, עילאי, ארון וריצ'ל מ- Take Two , דיון ואמו דארל מ- Dream Catcher two ועוד חברה חדשה בשם מירטה.
עילאי, ארון ודיון מכירים היטב את הדרך אחרי שבמשך החודשים האחרונים הגיעו אחת לשבוע לחפור תעלה שתשמש למעגן של הלאנצ'ה. בתמונות עצמן אפשר לראות את העבודה הנהדרת שעשו וכמה הרבה חפרו תוך כדי מציאת שיטות איך לעצור את המים מלהציף את החפירה כל פעם מחדש.
המקום עצמו נקרא Casa Agua Azul , או "בית המים הכחולים". שטח גדול בקצה הכפר, על קו המים של אגם איזבל Izabal . האווירה רגועה, חצר מלאת עצים ונוף מהמם, מורגש שהמקום עשוי במחשבה תחילה כדי להטיב עם הילדים שיתגוררו בו. כל ילד שיגיע לבית יתומים מסוג זה בגוואטמלה, ישאר בו עד בגרות, לכל החיים בעצם. זה יהיה הבית שלהם. אין להם עתיד להיות מאומצים או להילקח לחיק משפחה אחרת.
בשעת הצהרים, הבנים עשו הפוגה מהחפירות ופתחנו שולחן של קומבינציית מטעמים. כל אחד הוציא מסלו מה שהביא וכך מלאנו את השולחן במגוון לא שיגרתי של מאכלים, שקשוקה, אבטיח, חטיף גבינה, לחם, מלפפונים, ספגטי ואגוזים. השקשוקה היתה אטרקציה אחרי שהעברנו הסברים איך לאכול אותה בניגוב עם הלחם (לא ממש הלך להם עם התהליך…) ובסופו של עניין הסיר התרוקן.
החזרה לריו דולסה היתה אטרקציה בפני עצמה. פטר נהג ברכב של ג'רי ואנחנו כולנו נדחקנו פנימה (מה א'כפת לי…קיבלתי פריווילגיה לשבת במושב הקדמי). כל הילדים נדחסו אחורנית בישיבה- עמידה, הגג מאחורה קופל והיתה אווירה של טיול שנתי אפילו כשחלק מהדרך היתה נסיעה בשביל עפר מאובק וקופצני.
