ביום שני בבוקר נגשנו למשרד להחתים דרכונים ולצאת מאוטילה. בכל זאת, לא שכחנו שאנחנו בדרך לגואטמלה ולמרות שהאי אוטילה Utila היה טוב אלינו, אחרי כשבוע מיצינו את העניין והינו מוכנים להמשיך הלאה.

המשרד היה סגור. אופיני במקומות קטנים שהפקידה הולכת לאכול משהו או לאיזה סידור… .חזרנו לקראת הצהרים ומישהו במשרד ליד אמר שלא ראה אותה כל היום. הבנו שיום אחד כבר הלך, אבל לא נורא, בשביל זה חיים בסירה, יום יותר או יום פחות זה כבר לא הבדל גדול. רק שנגיע לגואטמלה לפני סוף השבוע, כי אצלם תהליך הרישום ארוך ובשבת וראשון מסובך עוד יותר.

מחתימים דרכונים ברואטן

למחרת ניגשנו שוב ואז הוסבר לנו שהגברת יצאה לחופשה (בת שבועיים!) והמחליף שלה, זה שהיה אמור להיות כאן אתמול חולה ואולי אפילו מאושפז בבית חולים!

שבועיים זה הרבה זמן אפילו אם חיים על סירה.

התייעצנו מה נוכל לעשות, הציעו לנו לקחת סירת פרי לאי השכן רואטן Roatan  (זה שממנו באנו) ולהחתים את הדרכונים שם. בירור קצרצר הביא אותנו לידיעה שנסיעה הלוך חזור בפרי עולה 50 דולר לאדם, לא מעט… ואם אנחנו חמישה אז בכלל זה לא נכנס לתקציב. כבר עדיף להפליג לשם עם הסירה שלנו למרות שכל כיוון יקח לנו 7 שעות בערך.

הפקיד במשרד השכן יצא מגדרו לעזור ואמר שהיה מתקשר לבדוק אם אפשר שרק פטר ייסע ולא כל החמולה, אבל נגמרו לו השיחות בטלפון ואם הינו מוכנים להטעין לו שיחות אז זה מה שהיה עושה. 

אז מצאנו את עצמנו צועדים אחריו לאחת החנויות ומשלמים 2 דולר כדי להטעין לו שיחות, חזרנו למשרד ואז הוא התקשר וקיבלנו תשובה שכולנו חייבים להיות נוכחים.

בכל זאת, חיכינו לבוקר שלמחרת (אולי המושיע יגיע) ולבוקר שלאחר מכן (אולי יהיו חדשות טובות) וביום חמישי הרמנו עוגן והפלגנו לרואטן.

ככה זה כשמישהו חושב לצפות בסרט לבד ולאט לאט מצטרף עוד מישהו סביב המסך

ידענו שהמשרד של האימיגריישן צריך להיות בקוקסן-הול Coxen Hole  ,עיר הבירה שנקראת על שם שודד-ים בן 17, אז עגנו קרוב לאוניות נוסעים הגדולות, הרי גם הן צריכות החתמת דרכונים כך שזה בטח בסביבה.

בבוקר למחרת, זה כבר יום שישי, איתרנו את המשרדים (שלשמחתנו עגנו מרחק 20 מטר מהם) וירדנו לחוף. הפקידים חזרו למשרד רק לקראת השעה 11:00 אחרי שקיבלו את אוניית הנוסעים המרשימה שהגיעה בבוקר, צבעונית ועם מגלשות מים על הסיפון העליון.

חיכינו בתור כדי לשמוע שאנחנו צריכים קודם לבקר במשרד אחר, רחוק יותר, אליו יש לנסוע במונית. אז זה מה שעשינו. חזרנו למשרד והפקיד ביקש שנשוב ב-13:30 אחרי הפסקת הצהרים. אז כמובן זה מה שעשינו גם הפעם.

כשחזרנו נשלחנו למשרד הצמוד כדי לרכוש את הזרפה שזה בעצם אישור מעבר בין מדינות וחזרנו אליו. הוא היה עסוק עם מישהו אחר להרבה זמן אז בינתיים התפנקנו במשרד שלו ושיחקנו משחק אסוציאציות, שכל אחד אומר בתורו את המילה הראשונה שעולה לו בראש אחרי ששומע את המילה של זה שלפניו.

(מזל שיש ילדים להעביר את הזמן)

כשהתפנה לטיפולנו והתחיל למלא את הפרטים, התברר שהטופס רישיון לסירה פג תוקף לפני שבועיים, לא שמנו לב בכלל וזה לא משהו שאפשר לפתור ברגע אבל כן מצריך הערה על הזרפה, וכך נשלחנו למשרד השכן בפעם השניה כדי לרכוש טופס חדש.

מסכות יפיפיות באחת מחנויות המזכרות

בשלב הזה כבר הרחתי שאנחנו לקראת סיום ונהיה די קר שם במשרד הקטן והממוזג, אז לקחתי את הבנות לעשות קניות בסופר הקרוב. אחרי כמה דקות פטר סיים את התהליך והצטרף אלינו.

כשהגענו לסירה כבר התקרב הערב ויחד עם ההכנות שלנו להפלגה שמענו את הצפירות של אותה אוניה צבעונית מוכנה ליציאה. עזבנו את המפרץ ביחד, אנחנו הקטנים מול הבניין השט הזה שעושה לנו גלים.

יוצאים לדרך ושומעים את הצופרים של אוניית הנוסעים הצבעונית

עושים פוזות וברקע אוניות הנוסעים שבמעגן

משטחים של סרגסום צפים על פני המים בדרך לגווטמלה

ההפלגה לגואטמלה היתה שקטה ורגועה, שני לילות והגענו הבוקר לליוינגסטון Livingston   , העיר בשפך הנהר ריו דולצ'ה Rio Dulce  אליו אנחנו רוצים להגיע. 

וכמובן, שהיום יום ראשון ושוב סוף שבוע… אז אנחנו מחכים למחר, נר ראשון של חנוכה, להחתים כניסה בדרכונים ולהיכנס פנימה לנהר הזה ששמענו וקראנו עליו רבות.