יש כאלה שבאים מהצד השני של העולם לבקר בפנמה סיטי כדי לראות את העיר הגדולה וההיסטורית הזו ולנפוש בים, מלונות, מסעדות ואתרי תיירות. יש כאלה המגיעים לפנמה סיטי כדי לחפש חלפים בכל חנות אפשרית.
בטוח הזכרתי בעבר את המשפט : "להיות קרוזר זה לתקן את הסירה בכל מיני מקומות אקזוטיים".
מי שלא אמר את זה, הוא צדק.

אנחנו מתכוונים להספין את הסירה לפני שעונת ההוריקנים תסתיים ונוכל לשוט צפונה (הפסיפיק יחכה להזדמנות אחרת) ובפנמה כל המרינות תקועות בסוף העולם, רחוקות מכל בעלי העסקים וחנויות ציוד, כך שאם אנחנו נכנסים לפרוייקט ההספנה, אז רצוי שהכל יהיה איתנו מראש.
אז ככה שביקרנו בפנמה סיטי כבר פעמיים, כל יום מתיש יותר מהשני ועוד ידנו נטויה…

הצומת בסבניטס

מתוך האוטובוס העירוני בפנמה סיטי

הבוקר מתחיל ב- 06:00 עם השכמה, קפה, שוקו, סנדוויצ'ים, תיקים והופ ב- 07:00 הבנות נשלחות לבית הספר ואנחנו תופסים טרמפ עם בירגיט וריי ברכב שלהם. מזל שכך, כי בפעם האחרונה שנסענו באוטובוסים הינו צריכים להתחיל את היום שעה קודם וזה היה מוקדם מדי בערכים של פנסיונרים כמונו.
תחנת האוטובוס המרכזית בפנמה-סיטי ענקית וכוללת שתי קומות ורעש המוני של מוניות, אוטובוסים, חנויות ודוכנים. אך אנחנו כבר מנוסים ובידנו כרטיס המטרו-בוס שמאפשר נסיעה לכל מקום בעיר באוטובוסים או במטרו.
בפעם הקודמת חרשנו את אזור המוסכים  בחיפוש אחר צינור אגזוז חדש, לכולם היה אך לא באורך 6 מ' לו אנחנו זקוקים. היום המטרה היא להגיע ל- CAUSEWAY (שזו בעצם טיילת באורך 5 ק"מ הבנויה משאריות החפירות של התעלה)  שם מתרכזות רב חנויות הציוד לסירות, ולנסות את מזלנו שם עם הצינור ועוד כמה חלקים ספציפים מסניף VOLVO  שבאזור.

אחת המרינות ב- Causeway

ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לסרוק את החנויות, הפעם נמצא הצינור באורך המתאים אך לא בקוטר המתאים והחלטנו שאנחנו ממשיכים ל  VOLVO כפתרון אחרון לפני שנחליט.
איזה כייף להיכנס בחום הזה לתוך הסניף המלוקק, הגענו לבית מרקחת למנועים, כל ההתנהלות שלנו היא מול פקידת הקבלה שדוברת רק ספרדית אך בעלת נכונות גדולה. הגענו מאורגנים עם סרטוטים, מספרים סידורים מקטלוג החברה, מיילים וחבר יקר שנקרא google translate   . בהמשך נכנסה עובדת שניה עם נכונות יותר גדולה מהראשונה ואנגלית שבהחלט עזרה. מסתבר שעלות צינור מקורי שווה למחיר של הספנת הסירה לשבוע ולנו זה לא הסתדר. מעבר לכך, יש להם גם את כל יתר החלקים !!! אבל…. אחד מהם בסניף אחר! הסניף אמנם באותה עיר, אך בפנמה-סיטי הכל כל-כך רחוק אחד מהשני.
ברגע שהן הבינו שאנחנו בלי רכב ובאוטובוסים יקח לנו יותר משעתיים להגיע לשם, הן יצאו מגדרן למצוא פתרון איך להביא את החלק לסניף שלהן. בשלב מסויים, העובדת הציעה לקחת אחד מאיתנו ברכב שלה, אנחנו הצענו שישלחו מונית בין הסניפים. אח"כ נכנס אחד העובדים שקיבל עדכון על ההמולה, הצטרף לניסיונות הטלפונים ובסופו של עניין סוכם שנחזור עוד שלוש שעות והם כבר ימצאו איך להביא את זה. השעה היתה כבר כמעט אחת בצהרים.

אולי יש לכם צינור באורך 6 מ' לאגזוז , בבקשה?

בסניף "בוש" לתיקון האלטרנטורים

עולים לאוטובוס בתחנה המרכזית בפנמה סיטי

אז יצאנו שוב להלך בחום, לתור אחר צינור האגזוז בעוד כמה חנויות ציוד לסירות (רק שתדעו שאם אתם צריכים לחפש צינור אגזוז בספרדית, כבר יש לנו את כל אוצר המילים הדרוש), קפה קטן על הדרך, שלום לעמירם מ- Naval Marine, והחלטנו לחזור ולהתפשר על צינור בקוטר גדול יותר.
נכנסנו, הזמנו, התברר שהצינור בסניף אחר.
האמת, לא איבדנו את העשתונות. בשלב הזה הינו מוכנים לעשות הכל והעיקר שהצינור יהיה בידנו כי באמת כבר נגמר לנו איפה לחפש.
ענינו שניסע לקחת בעצמנו, שלפנו את הארנק לתשלום וביקשנו כתובת לאן להגיע. ברגע שהיא נתנה לנו את הכתובת, כל הנורות האדומות נדלקו אצל פטר ואצלי, כי אנחנו הרי מכירים את רב העסקים מימי הביקור שלנו בפנמה סיטי ובמקום הזה כבר הינו, ולהם לא היה את הצינור שאנחנו צריכים. אז ביקשנו שתתקשר לוודא.
ואכן, אין את אותו האורך, יש שני אורכים אחרים, ואז התברר שזה גם לא הקוטר שהתפשרנו עליו. בקיצור, כל הקלפים נטרפו!
כנראה שהפנים שלנו הראו מה מתחולל בפנים או שכל המוכרות החליטו להיות סופר יעילות באותו היום, כי היא נעלה את החנות, סימנה לנו לבוא אחריה והובילה לחנות אחרת שאולי שם תימצא הישועה.
השעה כבר היתה קרוב ל 16:00 כששילמנו מקדמה של 100 דולר לצינור אגזוז שיגיע עוד שבוע ויצאנו עם תקווה שאכן יגיע ושלא תרמנו את הכסף לחינם.
נכנסנו חזרה ל VOLVO  והחלק היה מונח על השולחן מוכן ומזומן, נפרדנו בברכות תודה, הרבה חיוכים וגם הנחה גדולה על הקניה ופנינו לתחנת האוטובוס שתיקח אותנו חזרה לתחנה המרכזית.
בשלב הזה הרגשתי את הרעב מתחיל להציק, כל הזמן הינו עסוקים והתרוצצנו מפה לשם, ופתאום 40 דקות המתנה לאוטובוס שלא מגיע מפנה הרבה זמן לקרקורי בטן.

זה השלב שכבר היתי רעבה

הפנטזיה קיבלה תמונה של בורקס בתחנה המרכזית. איפשהו נצרבה לי במח תמונה של מאפיה שעברנו לידה בבוקר כשהגענו וזה היה הדבר היחיד שיכול היה להרגיע את הבטן המקרקרת. הגענו לאזור האוכל שבקצה התחנה, אך ברגע שנכנסנו למאפיה פטר החליט שזה הזמן הכי מתאים ליסורי מצפון ושלא בריא לאכול בצקים וכדאי שנמצא מקום עם אוכל אמיתי. חיפשנו, חיפשנו, וחיפשנו ובשלב שהרגשתי שאני קרובה לעילפון או לחנוק אותו מעצבים, פשוט קניתי לי את שני הבורקסים עם גבינה שהיו קרים ומקומטים (וזה בכלל לא מנע מהם להיבלע בתוך דקה).
אחרי זה נרגעתי ומצאנו מקום לשבת ולאכול.
בדיוק ב- 18:30 יצא האוטובוס המפנק עד לסבניטס, בדרך-כלל יש סרט בדרך, אך הפעם היה מסך כזה של כלום עם מוזיקה לטינית, ובמסך של הכלום היה פס שהראה מה אורך השיר וכמה זמן הוא מתנגן. בכל שעת הנסיעה, כמה תשושים שהינו, כשהגשם בחוץ מטפטף על החלון הגדול, לא יכולתי להסיר את המבט מהפס הזה שכלל גם דיווח לפטר… "השיר הזה 22 דקות",… "נשארו עוד 11 דקות", …."אוהו, זה רק 4 דקות"…

עולים לאוטובוס חזרה לסבניטס

בסבניטס נכנסנו לסופרמרקט, כי אנחנו כבר פה אז כדאי לנצל את הנסיעה ומה שנשאר בכוחותינו, ולעשות קניות מהר מהר לפני שתופסים את האוטובוס לפורטובלו.
חיכינו לאוטובוס הזה שעה!!!! רק ב-21:30 הוא הגיע. עמוס כל כך שאי אפשר לתאר. זה פלא שהוא בכלל מצליח להזיז את עצמו. אולי 40 אנשים עמדו במעבר כי לא היה מקום לשבת, ובזמן שכולם נדחפו דרך הדלת הקדמית להיכנס פנימה, אנחנו התפלחנו בדלת האחורית ודחסנו את עצמנו ואת התיקים ויהי מה.
רב הדרך עמדנו על רגל אחת כי לא היה מקום לשתיים והמוזיקה רעשה מהרמקולים האחוריים בדיוק בתוך האוזן. ברגעים כאלה אפשר רק להסתכל על הכל מבחוץ ולצחוק על הסיטואציה או להתפלל שלא יתחיל גשם ואז כולם יסגרו את החלונות.
לקוראים התוהים, האוטובוס הזה לא ממוזג.
ואז האוטובוס נעצר ולא זז דקות ארוכות… וכולם כבר מתנענעים בחוסר נוחות והריחות האנושיים מתחזקים וקשה לנשום… וכבר הינו בטוחים שישנה תקלה באוטובוס כשהעוזר נהג רץ מבחוץ ומעביר שקית לשני שמנים בספסל האחורי. מסתבר שהם נתנו לו כסף כדי לקנות להם שישיה של בירות קרות לדרך… מדהים! במשך הדרך הם הצליחו לשתות כל אחד 3 פחיות, לצ'קמק אותם ולהעיף מהחלון.

הגענו לפורטובלו בשעה 23:00 וקראנו לבנות בקשר שיבואו לקחת אותנו עם הדינגי. דקות ארוכות הן לא ענו והינו בטוחים שנרדמו וזהו, אנחנו הולכים לישון על הרציף הלילה.
והנה הן ענו, וכבר נעמי מגיעה, ועדי מתחילה לסדר את הקניות, זואי כבר התעייפה ונרדמה, וזה זמן שלנו למקלחת ואיזה נשנוש ויאללה, פיפי ולישון.

עד לפעם הבאה…

תגובות מקוראים עושות לנו טוב על הלב!