אנחנו שטים בין איי סאן בלאס San Blas בפנמה Panama. אין הרבה יאכטות אחרות בדרך. רב הסירות שטות באיים המערביים יותר.
השמיים מעוננים כל הזמן, נראה שההרים ביבשה מעשנים, כמו שמיכה של עננים שפרושה קבוע על הגבעות והנוף נצבע בגוונים מהפנטים של אפור.
מאז יצאנו מקולומביה עצרנו ללילה או שניים בכל מקום עגינה, המרחקים הקצרים בין האיים מאפשרים לצאת להפלגה בשעות היום ולהגיע למקום עגינה חדש לפני החשיכה. האיים מוקפים ריפים של אלמוגים ואנחנו רוצים להגיע כל עוד יש אור כדי להבטיח לנו עגינה בטוחה.
אחד מהמקומות עגנו בין איים קטנים של מנגרובה, שאלה שיחים גדולים וצפופים שגדלים במי ים ומושכים אליהם מיליונים של ברחשים שהחליטו שהריילינג מסביב לסירה זה המקום הכי טוב שיכול להיות לשינת הלילה שלהם.
משטר הרוחות לא קבוע ואנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב נאלצים להפעיל את המנועים כי אין מספיק רוח להזיז אותנו. אף אחד מאיתנו לא נהנה מזה, הרבה יותר נעים להפליג עם הרוח ולא עם מנועים, אם בגלל הרעש מהמנועים ואם בגלל התנועה של הסירה במים שהרבה יותר טבעית ורגועה כששטים עם המפרשים.
מדי פעם יורדים גשמים, אנחנו בפיתחה של עונת הגשמים ובאחד הימים הצלחנו במאמץ משפחתי ללכוד קרוב ל- 100 ליטר מי גשם כל אחד תפס דלי או כל כלי אחר ויחד עם הלוכד גשם שהכנו לאחרונה, ההצלחה היתה גדולה.
מדי פעם אנחנו פוגשים את בני ה”גונה” GUNA שהם התושבים של איי סאן-בלאס SAN BLAS. יש מהם החיים בדרך כלל בכפרים, אך בודדים גרים בניתוק מכל השאר על אי בודד עם המשפחה שלהם בלבד. המציאות שלהם שונה כל כך משלנו וזה עושה לחשוב על ההרגלים שרכשנו ועל השוני שיש בינינו בגלל שאנחנו צריכים כל-כך הרבה סביבנו. הם חיים בביקתות מנימאליסטיות בלי חשמל, בלי גז, בלי מקום קרוב שבו יש אנשים, ברשותם רק סירת עץ ומשוטים, הרבה קוקוסים וים לדוג בו.
התמונות שיש לנו מהמקומות האחרונים כאילו נלקחו מגלויות, בדיוק איך שמדמיינים איים בודדים- חוף לבן והרבה וקוקוסים. מכאיבות ביותר הן התמונות בשקיעה…
ובקיצור, אשים פה כמה תמונות ותבינו שבנוף הזה הכל נראה נראה יפה יותר, שליו יותר.
