המקרה הראשון היה כשבבוקר התעוררנו וגילינו בחור ישן לנו על הסירה, הוא היה המום ואנחנו עוד יותר מההרגשה שמישהו זר עלה על הסירה בעודנו ישנים ולא הרגשנו בזה. המקרה השני היה כשחזרנו לדינגי בסוף יום טיולים והיה ברור שמישהו נכנס אליה וניסה להתעסק עם המנוע.
שני המקרים האלו יכלו לקרות בעצם בכל מקום וזה לא משנה אם זו סירה או בית על האדמה. הרי לבתים פורצים כל זמן וזה שמכונית נגנבת זה לא כזה נדיר, לפחות הבחור היה לא מזיק ודי מבולבל ומעשה הדינגי סך הכל גרם לנו לרכוש עוד מנעול ושרשרת בנוסף לקיימים.
המקום הזה מעניין ונעים עבורנו וגורם לנו לדמיין ולתהות איך זה לחיות כאן באמת מבפנים, לעבוד, לשלם מיסים, לשלוח ילדים לבית הספר, לעשות קניות בסוף היום, למצוא איזה חוג לשעות הפנאי, לכסח את הדשא בגינה, כל מה שאנשים רגילים עושים. האם יש להם צרות כמו של כולם? ברור שכן… ובכל זאת מעניין מה הצרות שלהם …
במשרד התיירות המקומי התחברנו עם ליוויה שלא הניחה לנו עד שציידה אותנו בכל מפה אפשרית עם הערות בכתב יד למקומות מומלצים, אתרים מעניינים ודרכים בהן יש להגיע. לאחר שביקרה אצלנו בסירה וקיבלה רושם שאנחנו לא מוטרפים, הזמינה אותנו לבלות את יום ראשון עם המשפחה שלה.
כבר הזכרתי שבגוודלופ בלטה לנו כמות האנשים שעושים ספורט, הרושם הזה המשיך גם באותו יום ראשון שביקרנו אצל ליוויה ובקרבת הבית שלה נערך ארוע שנקרא “דיאבוליק” DYABOLIK כלומר “שטן קטן” שזה בעצם ארוע ספורט אתגרי שמורכב ממסלולים של 5 או 9 ק”מ של טיפוס, זחילה ומעבר בכל מיני מתקנים מתישים והכל בבוץ. אבל בוץ בוץ, אמיתי כזה שכל הזמן דואגים להרטיב בממטרות ענק ואין מצב לגלות אם אתה שחור או לבן במקור. המדהים בארוע הזה היא כמות האנשים שהשתתפה בו. כבישים נחסמו ומכוניות חנו במרחק לצידי הדרך, היו שם אנשים מכל הגילאים שהשתתפו לחוד או בקבוצות. הארוע התנהל יום קודם לילדים ובאותו יום ראשון למבוגרים.
אצל ליוויה היה נעים ביותר, בלי הרבה חששות נכנסנו כולנו למטבח להכנות ארוחת הצהרים. כשאתה מרגיש נוח אצל מישהו במטבח אז זה אומר הרבה, לא ?!
פגשנו את המשפחה שלה ואת בעלה וגיסתה שהשתתפו גם בבוציה הגדולה וחזרו עייפים ועם חיוך ענק נסוך על הפנים.