אלה ימים אחרונים שלי בעבודה, לכאורה נשמע משמח כי מי לא רוצה לצאת מעבדות לחירות (ועוד בתקופת פסח…) אבל אצלי קצת עצוב.
אולי זה השבוע הזה שהתחיל ביום ראשון בפרידה מגומי הכלבה שלנו, מסרנו אותה לפני זמן מה באהבה גדולה אך לאחר זמן קצר תקף אותה שיעול והחלה לרזות מאוד. ההתדרדרות הייתה בתוך יומיים שלושה מאז שהתגלה שיש לה גידולים נוראיים בריאות. ביום שבת ביקרנו אותה ובבוקר יום ראשון כבר נאלצו להרדים אותה כי לא היה טעם לעוד. עצוב…
עצוב שנאלצנו להיפרד ממנה פעמיים, עצוב שחשבנו שהיא תחזיק מעמד עוד מספר שנים, עצוב שכל-כך שמחנו שהכל הסתדר לטובה ותוכל לחזור ולהיות בבית שלנו בזיקים ולבלות את שארית ימיה בחיבוקים ונשיקות, פשוט עצוב.
אז כל הימים שרודפים את תחילת השבוע הזה באים להם ככה מעצמם, כל יום עצוב אחר.
השבוע פגשנו חבר שסיפר לי שיש השפעה של כוכב ונוס. אני לא מבינה בכוכבים ובאמת שקטונתי לחוש דברים מראש, אני רק מקווה שהונוס הזה ימצא את המקום שלו בחזרה ויעזוב אותי במנוחה.
אז אתם בטח שואלים את עצמכם , אז מה כל התמונות זולה האלה בתצפית על הים. מצד אחד היא חופרת לנו בדיכאונות עמוקים ומצד שני אנחנו רואים חבורה של סתלבטניים ששיערם מתבדר ברוח.
אז זהו… שימו לב לפרטים הקטנים – אני לא שם, אני בעבודה.
הבנות בחופשת פסח ונמצאות במשך היום עם פטר שלא נותן להם מנוח לרגע קט אחד. לא משנה אם זה מסע אופניים, סאפים בים או טיולים רגליים, העיקר לצאת החוצה. האמת היא שהם עושים כייף אמיתי יחד וזמן איכות שאין שני לו.
צירפנו את נעמי ועדי לחוגי ילדים שיש במרינה שבהם יכולות להתנסות בהשטה של סירות מפרש קטנטנות, חתירה בקייקים ולהיות בחברת ילדים נוספים ופעילויות בים. אתמול היה להם מפגש ראשון והן חזרו מאושרות, במיוחד אחרי שנעמי זכתה במדליה על כך שניצחה התחרות הקייקים. (כיפאק, היי!היי!היי!)
