ביום שמש מקסים שתי נשים ישבו לשיחה, מצד שמאל בתמונה זו שרוקמת את החלום המשפחתי, מצד ימין זו שהגשימה את החלום.
איריס קניגר מלווה אותי במחשבות כבר קרוב לעשור, אך לא יצא לנו להיפגש או לשוחח הרבה. מי שקרה את הפוסט הראשון אז מוזכר שם הסיפור של משפחת קניגר. הפגישה הקודמת שלנו היתה לפני חמש או שש בפוקט בתאילנד, זו היתה פגישה חטופה שגרמה לנו לגבש את ההחלטה. מאז השנים חלפו ועברו, התכתבנו פעם או פעמיים, וזהו.
ישנם הרבה ישראלים שמפליגים במקומות שונים בעולם, אך למצוא משפחה ישראלית שנסעה לחבוק את העולם עם ילדים זה סיפור אחר ולא כל-כך נפוץ. מאוד אופייני לשייטים הרצון והנוחות לשתף מהניסיון שלהם, אולי זה הכייף שלחזור אחורנית לזכרונות ואולי דווקא ההבנה שאין כאן תחרות, מי יותר טוב, מי יגיע יותר מהר או למי יותר גדול.
כזה לא ישראלי, נכון?!
אך זה באמת כך, כשאתה יושב לדבר עם אנשים שהם קרוזרים, כלומר מפליגים ממקום למקום כאורח חיים, אז הלב שלהם נפתח. אי אפשר לתאר זאת אחרת.
חלק גדול של השיחה סבב בנושא הילדים. נפגשנו ושוחחנו עם לא מעט קרוזרים שבמהלך ההפלגות שלהם ממקום אחד לאחר פגשו במשפחות שיש להם ילדים. כולם אומרים פה אחד, שהילדים שמפליגים הם שונים, בוגרים יותר, עצמאיים יותר, פתוחים לסובב ולשוני שיש בעולם. מעבר לכך, שוחחנו על נושאים רבים, ביטוחים, בריאות, אוכל, טיפים טכניים, אנשים שפוגשים בדרך, מקומות שחובה להיות בהם, ועוד, ועוד …
פגשתי אישה עם לב רחב שאוהבת לשתף ולתת מעצמה, מחייכת אל העולם ועוד לא שבעה ממה שיש לו להציע. כיום היא לא חיה על הים וכבר אין לה סירה, אך האהבה שלה לים ולשקט שהוא נוסך בנו נשארו. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לארח אותה ולהתענג יחד מהאווירה הטובה ומצליל החבלים הנוקשים בתרנים.